דווקא לא לפחד לפתוח בשיחה עם זרים
ככל שיש לך יותר חברים בפייסבוק ויותר רשתות חברתיות, ככה אתה אדם יותר בודד. יצירת קשר עם אנשים זרים כבר נתפשת כהטרדה. למה לא לצאת מהשיתוק הזה?
לא מזמן התחלתי לחנוך אדם הסובל משיתוק מוחין. הוא כמעט בן 40 ומודע לחלוטין למצבו. חשוב להדגיש ששיתוק מוחין רחוק מאוד מפיגור, אבל לא כאן המקום להרחיב.
מה בינו ובין יחסים? המון. הוא נורא מחפש קשר, וזה מעסיק אותו בכל מקום, ממש כמו כל אחד מאיתנו. כבר מהפגישה השנייה שלנו, שהתקיימה בבית קפה, שמתי לב: אין לו פחד. במה זה מתבטא? הוא לא פוחד לפתוח בשיחה עם זרים. הוא יכול לראות מישהי עוברת לידו ולברך אותה בברכת בוקר טוב, ללא חשש מתגובתה ועל אף ששיתוק מוחין שלו כרוך בדיבור בעייתי, עוויתות, ושליטה חלקית בארבע הגפיים. ושוב, הוא מודע לחלוטין למצבו.
בחברה המערבית, שבה ככל שיש לך יותר חברים בפייסבוק ויותר רשתות חברתיות בהן אתה חבר ככה אתה אדם יותר בודד, פיתחנו חומות גבוהות סביבנו, ויצירת המגע עם אנשים זרים הפכה למטרד עבור הצד ה"סביל". זה לא מחייב שבחור יתחיל עם בחורה. ואם אני חושב על עצמי, אם מישהו יתחיל לדבר איתי באוטובוס, אני לא בטוח שאהיה בעניין. זו גישה יחסית חדשה לדעתי בחברה הישראלית. פעם "כל ישראל היו ערֵבים זה לזה", היום זה כמו שתיארו הגשש החיוור: "טברייני לטברייני - אינדיאני".
נראה כאילו יש רק כמה צורות תקשורת המקבלות לגיטימציה פומבית. אם אגש למישהי ואשאל מה השעה, זה לגיטימי. אם אשאל מה שלומה, אתפש כחשוד שלא כדאי להימצא בקרבתו.
אני לא אומר שאין אנשים שיוצרים קשר באופן פעיל. הייתי לא מזמן בחו"ל עם חבר. הסתובבנו באירופה, פגשנו הרבה אנשים מהרבה גזעים ועמים. אני בשלי - לא יוצר יותר מדי קשר עם כל "הזרים האלה", ואילו החבר שלי מדבר עם סיניות שפגשנו באמסטרדם או גרמנים בבר בדיסלדורף. נדהמתי באיזו קלות הוא פותח שיחה עם אנשים, זרים לגמרי, שלהם ולו אין כמעט דבר במשותף.
בתקווה לצאת מהשיתוק
דיברתי על החניך שלי עם אחד החברים שלי בעבודה. הוא אדם נשוי עם ילדים, בשנות ה-30 המאוחרות של חייו. באופן מפתיע, הוא סיפר שכשהיה צעיר יותר, הוא בקושי דיבר עם בחורות. אבל מאז שהתחתן, אין לו בעיה לדבר עם כולם. משהו בראש שלו נפתח פתאום והוא קיבל בטחון בכל הקשור בתקשורת עם אנשים. ולא, אני לא טוען שנישואים מקבילים לשיתוק מוחין.
באותה שיחה, הזכיר לי החבר טקטיקה מוכרת להתמודדות עם קהל, שרלוונטית גם להיכרויות: לדמיין את מי שמולך עירום. קודם כל - זה תמיד יוצר עניין, אבל בנוסף, כשאתה עושה את זה, אתה כביכול מסתכל על כל פגמיו של האדם, ורואה שבעצם השד לא כל כך נורא. יש קצת קפלי שומן, לא הכל עומד כמו שהייתם בני 20 וכו'. אבל הוא שיכלל את השיטה, והוא מדמיין את מי שמולו כאמבה. כן, כן, אותו יצור חד תאי שממנו, או מדומיו, התחיל מערכת החיים, כולל המין האנושי. כשאתה מדמיין את מי שמולך כיצור כל כך קדמוני ופשוט, אין לך חשש ליצור איתו קשר. גישה מעניינת להפגת חשש.
אבל אם נחזור לרגע לחניך שלי, הוא לא מתייאש. הוא מנסה ומתחיל, שואל ומתעניין, כל הזמן יוצר קשר עם אנשים. הוא מקווה שמאחת השיחות האלה עם אותו אדם אקראי אותו כרגע פגש ייצא להרפתקה חדשה שתסעיר את חייו. והסיכוי לכך, לדעתי, גבוה.
אז מה בעצם כל זה אומר? שהכל בראש. הכל עניין של גישה. הרי מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? הצד השני יפנה לך עורף ולא יהיה מעוניין ביצירת קשר איתך. מה הפסדת? שום דבר. נכון, לא צריך להיות מציק או לא נעים, וחשוב להבין רמזים דקים כעבים, במידה והאדם השני אכן לא רוצה בך כבן שיחו.
אני מקווה שהחניך שלי יצליח במשימה שלקח על עצמו. ובשבילי אני מקווה להיות יותר כמוהו. לצאת מהשיתוק שלי. ואני מקווה שהחברה שלנו תלמד לקבל בפתיחות את הפתיחות, כי האדם הוא יצור חברותי שצמא וכמה לקשר, מכל סוג שהוא, בדיוק כמו בשירו של אריק איינשטיין על בני פורמן (מתוך הסרט עיניים גדולות): "אנשים חיים ביחד, אי אפשר לבד...". אי אפשר לבד.
לפנייה לכתב/ת 
