האם יש לישראל זכות קיום?

קשיי ההסברה של ישראל הולכים ומחריפים. יש הגורסים כי הבעיה מהווה כבר איום חמור יותר מהאיום הפלסטיני. מדוע ניצבת ישראל מולה חסרת מענה?

לכאורה עושים את כל האפשר. השגרירים מתודרכים, אתרי-המורשת משודרגים, ואפילו ישראלים שיוצאים לחו"ל מגויסים לקרב ההסברה. אבל הביקורת עלינו אינה נוגעת רק למישור הגשמי: מי פתח בירי, האם נעשה שימוש בזרחן וכדומה. היא חותרת לערער את עצם זכות הקיום של ישראל. וברמה הזו, הרעיונית, ישראל לא רק מפגינה רפיסות בהתנהלותה, היא עצמה מציבה לפעמים סימני שאלה מול זכות קיומה.

זכות הקיום של ישראל נסמכה על תמיכת העולם ברעיון הציוני, הקמת בית לאומי ליהודים כדי להוציאם מהגולה. ישראל נועדה להיות פתרון וחלופה לגלות.

עם השנים נחלשה דבקותה של ישראל בייעודה. במקום להיפרד מן הגולה, יצרה עִמהּ ישראל תחת הפרדיגמה שסיסמתה We Are One – יחסים סימביוטיים. במקום לשאוף לסיום הגלות, ישראל עושה להנצחתה. תוכניות משותפות לישראל וליהודי העולם מכוונות לחזקם בגולה, לא להוציאם ממנה. לצד שליחי העלייה יוצאים מכאן אל הגולה גם שליחים שתפקידם לטפח את הקהילות היהודיות שם. ספינת הדגל של העשייה המשותפת בשנים האחרונות, "תגלית" נתפסת פה כמפעל ציוני; למעשה מטרתה להציל יהודים מהתבוללות כדי לעבות את הקהילה היהודית בגולה. מוזיאון חדש המוקם בבית-התפוצות, בעזרת ממשלת ישראל, יבטא תפיסה של "עם יהודי גלובלי אחד, בין אם הוא חי בישראל או בכל מקום אחר בעולם".

במקום לבדל את עצמה מהגולה, ישראל נאחזת בה כבקש. את מקום ה"ציונות" המבדלת, תפס כערך מכונן "זכר השואה" הכורך אותנו יחדיו. במקום להדגיש את היהודיות הישראלית, מיובאים לכאן משמעות, תיאולוגיה ודפוסי יהודיוּת מן הגולה. במקום להיות לה אלטרנטיבה נעשתה ישראל סניף של הגולה בארץ הקודש.

בהתנהלותה, ישראל אומרת חיוב הגלות ועידודה. לדוגמא: האדרתו של אלי ויזל, הסֶמֶל. כאשר מר-לקחי-השואה קובע את מושבו בניו יורק, הוא משדר בכך כי אין בעיה עם הגלות. בספרו "כסף תמורת דם", העיתונאי מתי גולן רואה בו בשל כך כסמל, לא אישית, לא פחות מ"אויב גרוע יותר של מדינת ישראל מאשר יאסר ערפאת". כשישראל מזמינה את ויזל – כסמל, לא אישית – להדליק משואה ביום חגה הלאומי, היא מאשרת: אין בעיה עם הגלות.

ייתכן שישראל היא עוול גדול?

גם אבנר שלו, מנהל  "יד ושם", הראשון שמציג בפני גדולי העולם המבקרים פה מי אנחנו ומה אנחנו עושים כאן, אומר כי "ישראל אינה התשובה היחידה לשואה". שלו, שכקצין חינוך ראשי בצה"ל חינך דורות של לוחמים על ה"אין ברירה" הידוע, גורס עתה כי "מי שמבקר בַּמוזיאון צריך להתרשם שהקיום היהודי בניו יורק, למשל, אינו פחות לגיטימי מאשר בישראל". כלומר, יש ברירה.

אם יש ברירה, ישראל אינה הכרח. ואם אינה הכרח ייתכן שאין לה זכות קיום. ייתכן שהיא אפילו עוול גדול. כיצד אפשר להצדיק את הסכסוך בן מאה השנים עם הערבים ואת המתח שהוא גורם בעולם כולו אם גם הגלות היא אופציה; אם ישראל היא רק גחמה?

היהודים בישראל טוענים כי העם היהודי הוא ככל העמים וזכאי בשל כך למדינה משלו. יהודי הגולה טוענים כי העם היהודי אינו ככל העמים, והוא זכאי להתקיים בצורה מובחנת בכל ארצות העולם. ובאותו זמן טוענים שני חלקי העם הזה בלהט We Are One. היש לך אקרובטיקה אינטלקטואלית מסחררת מזו? סיבה טובה יותר לאנטישמיות?

קורה שגופים מאבדים את זכות קיומם. לעיתים משום שהשלימו את ייעודם כמו הפלמ"ח, למשל; לפעמים, משום שסטו מייעודם, כמו חברת העובדים בזמנה; ולא אחת משום שמאסו בייעודם, כמו במקרה של "הקיבוץ", שאנשיו אבדו עניין בצורת החיים השיתופית שהוא נועד לאפשר. האם ייתכן שמשהו מסינדרום "הקיבוץ" מתקיים גם במקרה של "ישראל"? הייתכן שישראל מאסה בייעודה?

דבקות בייעודה מחייבת את ישראל להבדיל עצמה מן הגולה. אם אין דופי בגלות ישראל איננה Must אלא רק Nice to have. וככזו היא לא תצליח לבלום את הדה-לגיטימציה וגם לא להשאיר כאן את בניה. ובינינו לבין עצמנו – אם אינה התשובה לשואה, ואינה דפוס ליהודיות אחרת, ואין שום בעיה עם הגלות – אולי באמת ישראל מיותרת?