גרושה פלוס: רוב הזמן אני לגמרי חד-הורית

"לא אוכל להגיע גם השבת לקחת את הילדים".

אני בטוחה ששמעתי אנחת רווחה מעברו השני של הקו. הוא יודע שהמהלומה לא תאחר לבוא, ואני, למרות שביב אמפתיה שמנסה להסתנן אל השיחה, יודעת שאני בלתי ניתנת לעצירה.

"מה זה?" אני עוצרת את עצמי מלצווח בקול דק כסופרן ונזכרת תוך הרמת ראשי שאני חולקת חלל עם עוד עשרה אנשים. כך בקול כועס, מתכחשת לכל ההבטחות שהבטחתי לעצמי לא לתת לו את העונג לדעת שהוא שוב גורם למציאות שלי להתהפך.

שלום, אני אם חד-הורית ולא נשואה לאף אחד, מגדלת באושר יחסי שני דרדסים. ולא, אל תגידו אמרנו לך, אמרתם, ידעתי, ובכל זאת בכל פעם שאני מקבלת שיחת טלפון כזאת (וזאת הרביעית השנה לפחות, מתישהו הפסקתי לספור) אני משתוללת.

ולא שאני טיפוס אלים, ההפך הוא הנכון. אני תומכת נלהבת בצער בעלי חיים במיוחד בחתולי רחוב (יש לי אפילו קבוצה בפייסבוק), צמחונית ברוב ימות השנה כי צריך לחשב כל קנייה בסופר במשורה, וכל צרות העולם ושות' נחים על כתפיי. הבעיה היחידה היא שאף אחד לא תומך בי באמת, למרות שיש אפילו יותר מקבוצת תמיכה אחת שמוכנה לקבל אותי.

ושלא תהיה כאן טעות, זה לא שבשאר ימות השנה הוא מצליח לעמוד בהתחייבויות שלו. אם הוא מצליח להגיע בסופ"ש שלו לאסוף אותם לפני שלוש בצהריים ולהחזיר אותם אחרי ארבע בשבת הוא בהחלט מקבל חיוך צונן, בדרך כלל הוא מגיע אחרי ומחזיר לפני, לפעמים רואה אותם ל-16 שעות בכל סופ"ש שלישי. רוב הזמן הדבר היחיד שאני יכולה לסמוך עליו הוא שהוא לא יצליח להגיע בזמן.  

ועוד לא התחלתי לדבר כלל על המזונות שלא מגיעים

כן, אני שומעת אתכם מצקצקים בלשונכם, מה היא מקטרת, אתם אומרים, זו היתה בחירתך והיו לך ים אפשרויות למנוע את כל המצב הזה מלכתחילה. ואני מצידי אומרת, ים יש בתל אביב וגם בחיפה ובאשדוד, ואיזה מזל, כי אפשר להסתובב על החול בחינם. אבל אנחנו מצליחים לראות את הים לעיתים נדירות על אף מרחק הנגיעה ממנו, שכן למי יש זמן לים ושטויות כשאת ממהרת לצלוח את הפקקים של העיר ולאסוף את שניהם לפני ארבע וחצי ולא לגדל רגשי אשמה על הקנסות שצברת על איחור באיסוף מהצהרונים.

יש נשים שחושבות שהן חד-הוריות כשהן בכלל נשואות, יש להן מי שמפרנס ואפילו בכבוד, יש להן מי שמנהל איתן שיחה והוא מעל גובה מטר ועשרה. יש להן עם מי להתייעץ כשהן נקלעות לפלונטר מחשבתי או כלכלי, יש להן גב.

סלעית שחף-פולג שואלת בטור שלה "מתי חזרו האבות שלנו הביתה? חמש? חמש וחצי?" אבא שלי היה איש קבע עד גיל הפנסיה וממש לא הרוויח ים של כסף, הוא פרש כשהייתי בת 15, וזכור לי אבא שהגיע בשבע בערב, שנייה לפני שנכנסנו למיטות בגיל צעיר, ואבא סופ"ש, כזה שבזכות הקבע בילינו במלונות ברחבי הארץ והיתה לנו ילדות מאושרת של שנות ה-80. אמא שלי עבדה לעיתים במשרה מלאה ובשלב מאוחר יותר בחצי משרה כדי להיות נוכחת בחינוך שלנו. היא מעולם לא התמרמרה על כך או טענה שהצבא גוזל ממנה זמן איכות, כי ידעה במה זה כרוך.

אז לסלעית אני אומרת: עזבי אותך מרטרו, כי תקבלי בדיוק אותו דבר, רק שהמציאות שלך מרופדת מבחינה כלכלית. את רוצה להתלונן, זכותך המלאה, רק אל תשווי עצמך לחד הורית, שהמציאות שלה באמת אינה יציבה ועם המזל שלה המעטפה של העיקול התורן נמצאת בתיבת הדואר.

האימייל של מישהי חמודונת

• נכתב בעקבות הטור של סלעית שחף-פולג, חד-הורית נשואה לעבד הייטק