להיגמל מהפואדיזם ביחס למצרים
מובארק עושה רק מה שטוב לו, ועל ישראל להתעשת מהתפיסה לפיה כל צעד מצרי הוא אות לידידות מופלאה
שרים בישראל (ואף ראשי ממשלה) נדבקו במחלה הנקראת "פואדיזם". הם מפרשים כל מעשה מצרי כאות לידידות מופלאה של שכנתנו הדרומית, ונוטים לשכוח כי מדיניותו של חוסני מובארק היתה ונשארה: מצרים עושה מה שטוב למצרים.
בחודשים האחרונים נשמע סיפור חדש-ישן: מצרים תעצור את ההברחות לעזה. חדי הזיכרון לא שוכחים את שורת ההסכמים שחתמו האלוף עמוס גלעד וציפי לבני עם המצרים ב-2005, שנועדו להבטיח מניעת הברחות. עם השנים ידענו גם משלחות של מהנדסים אמריקניים, ציוד סיסמוגרפי, שורת מצלמות הותקנה על הגבול, וגם הפעם המופע הוא אור-קולי: פטישי ענק הולמים קורות פלדה לתוך אדמת המדבר וכתבות מבשרות על הצפה קרובה של המנהרות וסיום חגיגת ההברחות של החמאס.
הפקה מצרית-אמריקנית זו עולה הרבה כסף, אבל זו בצירוף הסיפורים על המצוקה שגורמת החומה המצרית לשלטון החמאס, היא רק שלב נוסף במשחק הכפול שנמשך מאז ניסתה ישראל (ללא הצלחה) להתנתק מעזה: מצרים עושה ככל יכולתה למשוך אותנו חזרה לרצועה.
המצב הכלכלי בעזה גרוע, כפי שתמיד היה. אך בניגוד לסיפורים על "סתימת מנהרות ההברחה" יש ברצועה אספקה קבועה של דלק ממצרים. הוא כבר לא מוברח בג'ריקנים, אלא מגיע מדי יום במיכליות של 40 אלף ליטר בצינורות העוברים במנהרות.
אם היתה מצרים רוצה להילחם בהברחות, היא יודעת היטב היכן לאורך הגבול של 12 ק"מ נמצאים פתחי צינורות הדלק המעשירים את קופת החמאס. אך מצרים אינה מעונינת בעצירה מוחלטת שלהן. היא דווקא רוצה להבהיר גם לישראל וגם לחמאס שידה על השיבר: ברצונה ללחוץ על חמאס היא סוגרת אותו ועוצרת משאיות מלהגיע אל הגבול, וברצונה - לוחצת על ישראל: כל צינור מתכת, כל פגז מרגמה שמקבלת ישראל בחינם מעזה – עבר במצרים בדרכו לשדרות.
לא צריך להתבלבל ממופעי "פיצוץ מנהרות" – מאות מהן עדיין פעילות. כאשר "מפוצץ" פתח אחד נשארים פתחים אחרים. אם נהרגים כמה עזתים בפיצוץ זה לא מדאיג את מצרים. אין שם לא "ווטש" ולא "בצלם".
מדוע זקוקה מצרים למשחק הכפול? היא רוצה למנוע בכל מחיר מעזה להפוך מבעיה ישראלית לבעיה מצרית. לצורך כך היא לוחצת היום על החמאס "להתפייס" עם הרשות.
מצרים אינה מסתירה את יעדה. שר החוץ המצרי (זה שאך לפני שבוע קרא לישראל "מדינת אויב") הסביר היטב לפני שנה שאם תנותק רצועת עזה מישראל, יהיה זה סופה של "הבעיה הפלסטינית": "הנסיגה החד-צדדית שביצעה ישראל מרצועת עזה אין משמעותה שחרור הרצועה מהכיבוש, שכן הגדה המערבית, רצועת עזה וירושלים המזרחית מהווים יחידה גיאוגראפית אחת שלא ניתן לדון בה באופן חלקי, אחרת ייחשב הדבר מכה מוחצת לאחדותן ויהיה זה סופו של הנושא הפלסטיני". על פי האינטרס המצרי, "ישראל על-פי החוק הבינלאומי ואמנת ז'נבה נחשבת שלטון כובש והיא עדיין מחויבת לספק את צרכי החיים הבסיסיים, ובהם חשמל, מים, דלק, מזון ותרופות לתושבים המתגוררים באדמה הנתונה תחת כיבושה".
לגבי הקולות הנשמעים בישראל לפיהם העזתים אינם נתונים עוד תחת כיבוש, הבהיר: "אסור להסכים לכך, משום שיהיה בכך משום מוצא מצוין לישראל ממיצר הכיבוש והעברת השלכותיו על מצרים, והדבר יביא לחיסול הבעיה הפלסטינית".
אני נזכר בימים שעמדתי עם אלפי מפגיני שלום עכשיו עם שלטים הקוראים לראש הממשלה בגין בדרכו לטיסה הגורלית לקמפ דיוויד: החזר את סיני למצרים. בפרספקטיבה של 33 שנים אני מעדיף את המצב הברור שיש לנו בגבול הסורי מאשר את הידידות המופלאה עם מצרים: משם לא מגיעים אלפי מהגרים כמו מסיני. המצרים יורים מדי פעם למוות במסתנן שלא שפר עליו גורלו, ובכך "מוכיחה" שהיא נענית לבקשת נתניהו למנוע הסתננות. אך חוקי האו"ם קובעים במפורש ש"פליט" לא יכול לבחור היכן יקבל מקלט. עליו להגיש בקשה ל"פליטות" במדינה הראשונה שאליה הגיע לאחר שיצא מארצו, כלומר במצרים ולא בישראל.
כדי להירפא מה"פואדיזם", על ישראל:
- להחזיר למצרים כל מסתנן שהגיע משטחה.
- להפסיק להשתתף במשחק המצרי הנקרא: "אי פתיחת מעבר רפיח". גבול עזה-מצרים אינו נתון להשגחה וריבונות ישראלית, ועל מצרים וממשלת חמאס להחליט בינהן כיצד לפתוח אותו. (בפועל ממילא הוא פתוח).
- כפי שנדרשה מצרים בהחלטת מועצת הביטחון 1860 – עליה לעצור את הברחות הנשק לעזה. שאר עסקי הסחר שלה עם הרצועה, אינם מענייננו. זה בין שלטונות מצרים לשלטונות חמאסטן.
- יש לעזה אחות ערבית גדולה מדרום: טבעי שעזה תתחבר למצרים. חמש שנים אחרי ההתנתקות אנחנו עדיין אחראים לרצועה, רק בגלל הפוביות של מובארק.
אבי טרנגו, עיתונאי
לפנייה לכתב/ת 
