אהבה בסגנון מכרה צ'יליאני

במקום שכוח אל וקטן, תחת השמש הקופחת ובין מפעלי כרייה עצומים וכפרי פועלים, קמה לה עיירת כורים עליזה במיוחד, פרועה וקולנית, המושכת אליה כמו מלכודת דבש את הכורים הקשוחים והגסים. בתפאורה צחיחה זו מתרחש סיפור אהבה בין הגברת שעל הפסנתר, לבין חצוצרן אדמוני.

הרנן ריברה לטלייר, נחשב לאחד הקולות הייחודיים ביותר בספרות הלטינו-אמריקאית העכשווית. לטרלייר עצמו גדל ועבד במפעלי הכרייה שבמדבר הצ'יליאני, ומתאר סיפור אהבה בלתי שגרתי על רקע האיום התמידי של השלטון הרודני ב'צילה.

פרק ראשון

"וכך, כפי שמשפחות מסוימות נהגו להביא אתן בעלי חיים בין צרורותיהן - עזים וטלאים שגרמו לכך שייקשה עוד יותר לממש כוונות מתירניות בתחומי הספינה - באיזשהו אופן עלה בידיהם להעלות על הסיפון את פסנתר הכנף הגדול שלהם. ובלילות המתנודדים בלב ים, תחת שמים של כוכבים חלודים ואכזריים, אֵלִידְיָה דֶל רוֹסַרְיוֹ, אשתו הדהויה, גילתה אומץ ושעשעה את אותו עֵדר אפל של בני אדם שהתגודדו על קרשי הסיפון, וניגנה שופן.

כורה פחם צ'יליאני (צילום: gettyimages)

ובלילה האחרון להפלגה היא אפילו אזרה אומץ לדקלם חרוזים אחדים משל גוסטבו אדולפו בֶּקֶר, "משורר נשמתה", כפי שנהגה לכנות אותו. וכל זאת על אף שעצביה של אלידיה שלו, שהייתה נוחה להיבהל, איימו לפקוע מחשש שמא הספינה תטבע. במהלך כל חציית האוקיינוס היא לא חדלה מלחשוב על מה שאירע שנים מעטות קודם לכן, כשספינת קיטור שעל סיפונה הייתה קבוצה בת חמש מאות עובדים שיועדו למכרות המְלַחַת שקעה במצולות מול חופי קוֹקִימְבּוֹ.

העניין העצוב ביותר בכל האירוע היה שכל אותם אנשים שנדחקו לבטן האנייה לא נרשמו בספר הספינה, והרשויות הכחישו באורח מוחלט את דבר מותם, אולם אחדים מאנשי הצוות שהצליחו לשרוד מטביעת הספינה סיפרו על כך בחשאי במאורות הנמל. מעבר לכך, סבתהּ מצד אמה יכלה להיות עדה נאמנה לדבר, שכן היא עצמה הלכה להיפרד מעל אחיה שנשכר לעבודה בפַּמְפָּה ונעלם לאחר שהים בלע אותו.

שרוע על כורסת הסַפּרים שלו, דלת חנותו פתוחה לרווחה לזוהר החמים של השעה שתיים אחר הצהריים, הסַפּר סיקסְטוֹ פַּסטור אַלְסָמוֹרָה - פנים אדומים מדם ושפם ארוך ומתעקל - נע בכבדות בכורסתו העשויה עור חזיר, ושב לשקוע במעמקי סייסטת המלחת שלו. בתרדמת חצי ערותו, הוא לא ידע בבירור האם הוא חולם או נזכר בתמונות הערפיליות שבהן ראה את עצמו מגיע לחופי הצפון, בראשית שנת 1907, דחוק על סיפון ספינת הקיטור "בְּלַנְקָה אֵלֵנָה" יחד עם קבוצה של מאה ארבעים ותשעה פועלים, שכל אחד מהם היה מטופל במשפחה.

הוא עלה על הסיפון בקוֹקימבו יחד עם אשתו חולת השחפת ובתו בת השבע. לבסוף, באותה חצייה קשה בים, לאחר שעשתה את כל הדרך כשהיא אחוזת פחד למות בטביעה, אשתו המסכנה מתה מהתקף לב כשמבעד לפיסות הערפל כבר החלו להיראות ההרים גדושי הברזל של אַנְטוֹפָגַסְטָה. שעות אחדות קודם לכן, באחד מהתקפי הרגשנות קורעי הלב שלה, אלידיה דל רוסריו הכריחה אותו להישבע בבתולה מאַנְדָקוֹיוֹ שאם יקרה לה משהו, הרי שפרט לכך שהוא ישגיח ויאהב תמיד את הקטנה שלה, הוא לעולם לא יחדל מלעודד את חיבתה לפסנתר.

"יום יבוא והיא תהיה פסנתרנית גדולה," היא אמרה לו. הוא שאל את עצמו תמיד מה הייתה עושה אשתו הלירית אילו הייתה עדה לאסון שאירע באותו בוקר שבו פסנתרהּ האהוב, שנקשר לא טוב בסירת פריקה, שקע במימי מפרץ אנטופגסטה ההומה אדם. הוא הכיר את אלידיה דל רוסריו בכפר קָנֵלָה אַלְטָה, בלב אזור אוֹבָיֶה, והם אהבו זה את זו ממבט ראשון. היא ניגנה בפסנתר בבית הספר והוא היה שוליית ספּרים כחוש במספרה היחידה בכפר.

צעיר חסר סובלנות, שבעודו מטאטא את קווצות השׂער היה נקלע לוויכוחים לוהטים עם הלקוחות הערניים ביותר במקום, ויכוחים שנסבו תמיד על אודות עניינים הנוגעים לצדק ולאיֿצדק חברתי, ולעוולות של האדונים העוברות מאב לבן. הם נישאו בניגוד לרצון הוריה של אלידיה, שלא קיבלו את ה"אוכל שׂער" שמבקש את ידה של בתם. התנגדותם לא נבעה כל כך ממקצועו הצנוע, אלא מהשם שיצא לו בכפר כאנרכיסט. "כל הסַפּרים קשי עורף ומתכחשים לאלוהים," כך הזהיר אביה של אלידיה את בתו. "וגרוע מכך אם הם שוללי שלטון."

בסופו של דבר הם נישאו בסתר ביום שני שמשי, ב-4 ביולי, בדיוק כשמלאו לה עשרים ואחת שנים. הוא היה מבוגר ממנה בשנה. "אלה היו שבע עשרה שנים של פרות רזות, אבל מאושרות," כך נהג לומר לבתו בעיניים בורקות מנוסטלגיה, כשבשעות אחר הצהריים שנשבה בהן רוח, גוֹלוֹנְדְרִינָה התיישבה ליד הפסנתר וביקשה ממנו לשוחח אתה על אמה.

בשל בריאותה הָרגישה מלידתה הם לא הביאו ילד לעולם אלא לאחר עשר שנים. והם גם לא הולידו ילדים נוספים, שכן היא הייתה על סף מוות בעת הלידה.

אהבתה לשירה הייתה הסיבה לכך שהם העניקו לילדה את השם הזה, כמחווה לשיר רב מעוף של בֶּקֶר שהיא נהגה לדקלם בשעות אחר הצהריים המלנכוליות שלה. מימי חייה הראשונים של הקטנה, אלידיה דל רוסריו נהגה להרדימה מדי לילה תוך שהיא מדקלמת לה שורות נישאות מהכרך העבה "השירים היפים ביותר לדקלום". וכשהילדה, "יפה כמו ניצן של ורד", החלה לזחול ברחבי הבית, היא כבר הרשתה לה - ועודדה אותה בצחוק מעורב בדמעות - להזדקף ולשחק בשמונים ושמונת קלידי הפסנתר.

כדי שגולונדרינה הקטנה שלה, כך היא אמרה, תגלה לא רק את הטונליות ואת הצבע של כל אחד מהתווים, אלא גם את נוכחותו האדירה של אבא אלוהים בנפתוליה העדינים ביותר של המוזיקה. הלום מישנוניות הסייסטה, הספּר הסתדר בכורסתו, החליק את קצות שפמו ויישר היטב על ברכיו את הרומן של חואניטו זוֹלָה. בחדר המוזיקה, בקצהו השני של המסדרון, בעודה ממתינה להגעתן של תלמידותיה הראשונות לדקלום, החלה בתו, גולונדרינה דל רוסריו, לנגן תרגילים בפסנתר, ונדמה שהרפיון של המוזיקה תאם באורח מושלם את המשבים הסמיכים של זיכרונות נוסטלגיים, את אותן תמונות שלא יימחו של השנים הקצרות שבהן חי לצד אשתו.

כמה הוא אהב אותה, איך הוא חווה את כל תחושת הנטישה של העולם משוכּנת בלבו לאחר שקבר אותה באדמת בית העלמין של אנטופגסטה. נדמה שהנוף המדברי הקשה גרם לצערו להכאיב עוד יותר. בבוקר יום שני אחד, לאחר שבועות אחדים שבהם ביכה אותה ומיאן להינחם בחדרו בפנסיון שבשכונת הנמל, הוא הכניס את בתו לבית ספר של נזירות, הכין את מכשירי העבודה שלו ועלה למכרות המלחת כדי לעסוק במקצועו. עם שפמו שדמה לנדנדה, כובעו הקלוע חוטי צמח האָגָבָה ומזוודתו החומה שאין לטעות בה, בתחילה רכוב על סוס ולאחר מכן עם עגלה רתומה לפרדות, הוא החל לעבור בפמפה של המחוז המרכזי.

בתחילה הוא היה מתמקם בכל מקום שהוא במחנות שהעובדים היו נוהגים לבוא אליו מפעם לפעם: באחת הפינות של בניין הראינוע, בשערי הצרכנייה או בכניסה לאיזו אכסניה של פועלים. הוא השיג לוחות אָבָץ אחדים כדי להגן על עצמו מפני השמש חסרת הרחמים, שאל ספסל מהבית הקרוב ביותר, ולאחר שסידר את הכלים שלו על מכסה מזוודתו הפתוחה, הוא תלה שלט המכריז על השירותים שהוא מציע ומציין את מחיריהם: תספורת בחמישה פסו ותגלחת בשלושה.

בתוך תקופה קצרה הוא רכש חברים נאמנים בקרב הפועלים הודות לנדיבות האופיינית לכפריים באזור אוֹבִיָה,

לאידאליזם שלו ולדבריו הנלהבים בזכות הפרולטריון. במחנות רבים העמידו לרשותו המשפחות את החדר הקדמי בבתיהן כדי שיוכל לעבוד כראוי. הוא היה גומל להם בסידור זקנו של בעל הבית, ביישור קשירת השׂער של הגברת ובגילוח הראשים של כל עדת הילדים אכולי הכינים. זמן לא רב לאחר שהגיע לפמפה, לאחר שהשם הטוב שהוא קנה לו בצדק כאמן במקצועו נודע בכל מקום, איגודי הפועלים, המועדונים החברתיים והחברות לעזרה הדדית העמידו לרשותו בהתלהבות את מתקניהם ואף רבו ביניהם בניסיון לזכות בבלעדיות על שירותיו.

חלומו הגדול באותה עת היה להשתקע באורח סופי באנטופגסטה, להקים מספרה באחד מרחובותיה הפורחים ולהעניק לבתו את החינוך הטוב ביותר האפשרי. זו הייתה כל שאיפתו בחיים. ולכן הוא כיתת את רגליו יום ביומו, בלי להחסיר ולו יום אחד, בדרכים המאובקות של הפמפה.

פטה-מורגנה של אהבה עם הרכב מוזיקלי, מאת הרנן ריברה לטלייר, הוצאת כרמל. 251 עמ'