בת 30, מפחדת מהקו הדק בין פשרה לבין ויתור
הבדידות לוחצת, והגיל מלחיץ, אבל לא מגיע לי ולא לאף אחד שאראה בו ברירת מחדל. מתי מגיע הרגע בו אגיד לעצמי שזה או אתה או בנק הזרע, שזהו, נגמרו לי האפשרויות?
אוי, כמה חששתי מהגיל הזה, גיל 30. נשימתי נעתקה בכל פעם רק מעצם המחשבה. בינתיים אני נמצאת בו כחודש ואני אומרת בקול חושש שהשד לא כזה נורא. כן, הגעתי לגיל 30 רווקה, ואני עדיין חיה.
אות הקלון היחיד מגיע ממשפחתי המורחבת, שכבר מתחילה לתהות בנוגע להעדפותיי המיניות. הערות ארסיות נשמעות מכל עבר: אפילו בת דודה שלך מצאה מישהו, למה את לא יכולה? שום דבר לא טוב לך, את לא מוכנה שיכירו לך. אני מוכנה, ועוד איך מוכנה, אבל למה אני צריכה לצאת עם מישהו שמבוגר ממני ב-15 שנה?
הפחד מהגיל ומהישארות לבד משתק אותי לא אחת וגורם לי לאבד כל היגיון וחשיבה רציונאלית. הוא גורם לי לשכוח מי אני ומה אני, לשכוח לעמוד על שלי ולדאוג לכך שיכבדו אותי.
אני נשארת בכל דייט שעה לפחות, כי אני מכבדת את זה שיושב מולי, למרות שהוא בטוח לא מכבד אותי, אם הוא שואל אותי אחרי חמש דקות בלבד אם אני מוכנה לחתום על הסכם ממון, או יותר נכון מודיע לי שאני צריכה לחתום על כזה.
מעולם לא פגעתי באיש או נטשתי בלי להגיד
מרשימים במיוחד הם הפרטנרים שנראים מופתעים ממש מכך שאני לא מעוניינת לפרט מה התנוחות המועדפות עליי, או עם כמה גברים שכבתי עד שהגעתי הלום.
רגליי כושלות בכל פעם מחדש במסלול המוכר, ורק פעם אחת העזתי לקום ולהגיד שלא מתאים לי, ומגיע לי יותר. אני יפה, כך אומרים, נעימה, טובה וחכמה. מעולם לא פגעתי באיש, או נטשתי בלי להגיד.
אם אני רואה שלא מתאים לי אחרי דייט אחד, אני אומרת, ולא מחכה שירדפו אחריי. סליחה, אבל אני באמת לא מוצאת בזה שום תחושת גאווה. המורכבות מגיעה בדייטים שהם בסדר, ואני לא יכולה לשלול את המיועד על הסף, אבל לא מרגישה שזה "זה", גם אחרי שניים שלושה מפגשים. משהו שם לא זורם, אין משיכה, לא מעניין.
אני יודעת שבזוגיות, כמו בכל דבר בחיים יש אלמנט של פשרה. גם במשפחה, שלא משנה עד כמה אנחנו אוהבים ולא יכולים בלעדיה, תמיד תהיה איזו דודה שהיינו שמחים להחליף.
מוגזם לבקש מישהו שיהיה לי נעים בחברתו?
עם זאת, אני תוהה איך אפשר לזהות מתי הפשרה בזוגיות היא כזו שאפשר וצריך לחיות איתה, ומתי המחיר כבד מדי. מתי מגיע הרגע בו אני אומרת לעצמי שזה או אתה או בנק הזרע, שזהו, נגמרו לי האפשרויות.
זו מחשבה לא נעימה, כי לא מגיע לי, וגם לא ליושב מולי, שאראה בו ברירת מחדל בלבד. שום מערכת היחסים לא תוכל להישאר איתנה אם הבסיס שלה לא טוב.
אני לא רוצה לצאת רק עם מלך היופי וגם לא עם חשבון עו"ש, את הכסף נעשה ביחד. אני לא מחפשת תארים, ואין לי רשימת מכולת או צ'ק ליסט. אני בסך הכל רוצה לצאת עם מישהו שיהיה לי נעים להסתכל עליו, נעים לדבר איתו, ושארגיש בטוחה ומוגנת לידו.
זה יותר מדי? האם אני באמת צריכה להפסיק להילחם על זה?
ומה דעתכם, האם יש נקודה בה חייבים להתפשר, או שצריך להמשיך לחפש עד שבטוחים שזה האחד? 
לפנייה לכתב/ת 
