לב אחד וגעגוע
"קו החוף נראה מטושטש. שכבה דקה ועכורה של זיהום כתום רובצת כמו ענן רעיל על העיר, משובצת זהרורי זהב של שמש שוקעת". סיפור מתוך "הגעגוע החריף של הלב", ספר הביכורים של שאול סתיו המתרחש במחוזות אמיתיים עד כאב
מחסלת כחולת עיניים, ערק ותמרים מתערבבים בנשיקה, ריח ים שנצמד לגוף כמו עור, תספורת נוטפת אירוטיקה, טייס קרב מותח את יכולותיו הוירטואוזיות עד הקצה - במחוזות אלה, חלקם אמיתיים עד כאב, חלקם הזויים, נעים סיפורי הקובץ "הגעגוע החריף של הלב", קובץ הסיפורים הראשון של שאול סתיו - יוצא שירות החוץ הישראלי.
מבט כחול
קו החוף נראה מטושטש. שכבה דקה ועכורה של זיהום כתום רובצת כמו ענן רעיל על העיר, משובצת זהרורי זהב של שמש שוקעת. המטוס הגדול מנמיך לנחיתה, אורות ראשונים של עֶרב מסמנים את הרחובות, קירות מגדלי הזכוכית בוהקים כמו מראות ענק. ערן משעין את ראשו בעייפות על החלון, רואה את האדמה מתקרבת אליו במהירות.
"הגעגוע החריף של הלב" (עטיפת הספר)
הבחורה רצה בצד הכביש הסואן, רגליה הארוכות שריריות ומתוחות. מאזדה 3 כסופה סוטה מהנתיב ומושכת ימינה לשולי הכביש. עפר ניתז מתחת לגלגליה בעודה עוצרת תוך כדי החלקה. הדלת הימנית שלה נפתחת. תיכנסי, תיכנסי, צועקת הנהגת. Shine on you crazy diamond, רוטט הרמקול של הדלת הפתוחה.
ערבה נכנסת לרכב, מזיעה ומתנשמת. היא מחליקה את החצאית שלה מתחת לירכיה ואומרת לדיאנה, יאללה סעי.
אורות הרכב מאירים את החושך שירד בפתאומיות כמו תמיד. אין דמדומים בארץ הזאת, חושבת ערבה. דיאנה נוהגת במהירות ובמיומנות, שותקת. מבטה מרוכז בכביש ובאורות האדומים של המכוניות המזגזגות לפניה. היא זורקת מבט כחול ימינה, אל ערבה שנרגעת במושב הנמוך, סופגת את המוזיקה. היא מסתכלת במראָה, מתקשה לזהות מאחור פנסים מוכרים.
גשם מתחיל לרדת, שולח מטחים דקים ואלכסוניים, חותך את האורות. פתאום מצד הדרך פורץ שועל מבוהל לתוך הכביש, זנבו זקור וחוטמו רטוב ורוטט, עיניו הצהובות נלכדות באלומת הפנס הקדמי. לשבריר שנייה הכול קופא, הכול עומד במקום. השועל הופך לכתם כהה על רקע ערבת קרח לבנה אינסופית, ואז הכול חוזר להיות כשהיה, תנועה, מטחי גשם, נחשי אורות אדומים, וזנב השועל עוד נראה מהבהב ובוהק, נעלם בשדות השחורים ספוגי המים.
אורות הרכב משאירים כתם צבעוני וזוהר במוחו של השועל הפועם ממש מאחורי עיניו. גופו הדק חותך בתוך הצמחייה הגבוהה והרטובה, כפותיו מרחפות בריצה מהירה על אדמת החמרה האדמדמה. גופו מתוח ודרוך, עוקב אחרי האור הירוק הזרחני שרואות עיניו, אחרי הריח הכבד, המשכר, שמוביל אותו הלאה, הלאה, מתוך השדה אל הפרדס שעציו עמוסים בפירות כבדים, מתפקעים, נושרים בחבטה עמומה על האדמה. מתנשם, צלעותיו עולות ויורדות במהירות, הוא נעצר בקצה הפרדס, מנער את פרוותו, מצטמרר לרגע מצליפת קור שעברה בגופו.
הוא ממקד את מבטו בבית שהוא רואה ממרחק, הבית האחרון בשורת הבתים, וצהוב עיניו מצטלב עם מבטה הירקרק.
בקצה הפרדס היא רואה שתי עיניים זוהרות. בָּרק מרוחק מאיר בהבזק מהיר, והנוף כולו קופא באור לבן וקר. תמר מרגישה צביטה קלה של רחמים ומפנה את מבטה מן החלון, שחזר להיות שחור, אל תוך החדר. מנורת לילה קטנה זורקת אור על פניה השלוות של בִּתה. תמר רוכנת אליה, מריחה את נשימתה המתוקה ויוצאת בשקט מהחדר. שערה הארוך רטוב וסמיך, והיא רואה במראָה מולה את השתקפות גוני הזהב והדבש שבו, כהים יותר בגלל שהוא לח, לח וכבד.
"קו החוף נראה מטושטש" (צילום: index open)
היא אוהבת את השקט שיורד על הבית בשעה הזו, כשילדיה ישנים ריחניים במיטותיהם ובעלה עוד לא חזר מחדר הכושר. בלבה עוד צרובה לחישתו של יפתח, אני לא יודע אם את יותר מתוקה או יותר מקסימה, ככה הוא אמר לה נבוך, כאילו הוא עוד נער, וככה, מחייכת לעצמה, היא נכנסת למטבח להכין את פשטידות הפלפלים וגבינת העזים שתמיד זוכות לקריאות ההתפעלות של אורחיה. סוף השבוע מתקרב. מחלון המטבח היא מעיפה מבט לבית ממול.
בית מוזר, תריסיו כמעט תמיד מוגפים, חבורה של צעירים מתגוררת בו. בעודה מתבוננת נפתח השער ואופנוע כבד וגדול יוצא ממנו, נוהם חרישית ונהמתו מתגברת פתאום. בחור לבוש מעיל עור וחבוש קסדה שחורה רוכן מעליו, מחזיק היטב את הכידון. ברק חד מתנפץ בשמים, וכשאורו נעלם ומותיר רק זוהר בעיניה, האופנוע ורוכבו כבר אינם.
עידו מחנה את האופנוע לצד עמוד הבטון ומוריד את הקסדה. ערבה ניגשת אליו, מתקרבת, ידה מלטפת בחיבה את שערו. אתה בטח קפוא, היא אומרת, והוא, חיוך בעיניו, אומר לה, בואי נעלה, אני מת לקפה. בדירה הוא מוריד את מעילו הנוטף, תולה אותו ליד דלת הכניסה. שמעון מתקרב והם מתחבקים, חיבוק של גברים, שתי טפיחות על הגב. ערבה מסתכלת על עידו בחום, עיניה מודגשות באיפור שחור כבד.
חגורה רחבה יושבת נמוך על מותניה הרכים. שערה בלונדיני, פרוע ומתולתל, מֵריח כאילו עברה בתוך רסס תפוזים מתקלפים. דיאנה עומדת ליד החלון, הלחי שלה צמודה לקת הרובה ועינה מסתכלת בריכוז גדול דרך הכוונת הטלסקופית. מה קורה, שואל עידו, מקבל בתודה מנורית כוס קפה בריח חריף ומתוק. נורית השקטה, הנאמנה, שערות שיבה בודדות שזורות כמו תכשיטים בשערה. בינתיים כלום, אומרת דיאנה, הצלב של הכוונת מונח על החלון החשוך, 400 מטר ממנה בקו אלכסוני מתון.
תחכי עד שיידלק שם אור, עידו אומר לה, בחושך ממילא הוא לא יוכל לעשות כלום. דיאנה מתיישרת, נאנחת, משלבת את ידיה על בטנה. לרגע היא מרגישה תנועה קטנה, כאילו דג שוחה לו שם, ופניה מאירות, מבטה הכחול נעשה חם, סומק קל מכתים בחן את פניה הלבנים כל כך.
אנטון יושב מכורבל, טובל בשלולית ניאון אדומה, רואה מרחוק את צלליתה של דיאנה נסוגה מהחלון. הוא מחבק את עצמו, רועד מקור, ידיו כמעט מקיפות את חזהו הצר. הספסל השבור שעליו הוא יושב מוסתר כמעט לגמרי מהרחוב על ידי שני פחי אשפה ירוקים וגדולים. מים מטפטפים בכבדות מענפיו של הברוש. ריח טוב עוטף אותו. חולדה גדולה ורטובה נחפזת, מחליקה, מחייכת אליו, והוא בידידות מחזיר חיוך, שיניו שחורות, עיניו בורקות.
הוא עוקב במבטו אחרי החולדה הנעלמת ברחש מתחת לשיחי ורד פרועים וזנוחים. הוא תוהה לאן היא נעלמה וחש געגוע לא מוסבר. משמאל, בקצה שדה הראייה שלו, הוא רואה דמות מטושטשת, כמעט צל, זורקת תיק גדול מעבר לגדר הבלוקים המתפוררת, ומדלגת בקלילות כאילו היא הולכת על אוויר מעל הגדר, מרימה את התיק ונכנסת לחדר המדרגות. מקסימום עשרים ואט אור יש במדרגות האלה, הוא חושב. הוא רועד. הוא עוצם את עיניו בכוח ורואה כתם אדום מתפוצץ לו בראש.
ע'סאן עולה במדרגות במהירות, קומה ועוד קומה, שקט כמו פנתר. בקומה השנייה אין כבר אור וחדר המדרגות חשוך. למרות זאת הוא ממשיך להתקדם בביטחון, אינו מאט לרגע, והִנה דרך החלון השבור בקומה השלישית כבר נוזל עליו אורו החלבי של הירח, ורסיסי ניאון כחולים ואדומים מתערבבים בו, והוא חושב כמה יפה האור הזה, כמה יפה. הוא פותח את דלת הדירה, נועל אותה מבפנים עם הבריח הכבד ומדליק את האור.
מלבן האור שנדלק פתאום מעביר חשמל בגופה של דיאנה. כל העיר מלאה מיליוני חלקיקי אור, אבל רק האור הצהבהב הזה, אור של נורת מט חשופה, מְמגנט את מבטה. היא מתקרבת באטיות, כלל לא ממהרת, אל רובה הצלפים הנשען על החצובה, ומביטה בשקט דרך הכוונת. מאחוריה כולם נָדמו. ערבה תופסת את ידו של עידו אך נכלמת, מושכת אותה בחזרה לאט לאט, מקווה שאף אחד לא ראה. דיאנה מרוכזת, שותקת. עידו מרים משקפת ומתבונן, מתבונן. זה הוא? הוא שואל, ודיאנה משתהה, עובר זמן עד שהיא אומרת, כן, זה הוא.
היא רואה את ע'סאן מוריד את מעיל החאקי שלו, נשאר עם טי-שירט לבנה, זרועותיו דקות ושריריות,
בטנו שטוחה, עיניו אפורות, יפות כמו עיני נערה. הוא מתכופף ופותח את התיק, מוציא ממנו בזהירות, בידיים עדינות, את חגורת הנפץ. הוא מניח אותה על הרצפה ומעביר את ידיו בשערו הארוך. הוא מתכופף פעם נוספת, מרים אותה ולובש אותה על גופו, רוכס אותה לאט. הוא זקוף עכשיו, פניו חיוורות, הצלקת מתחת לעינו השמאלית נראית כהה מתמיד. הוא עוצם את עיניו, נושם עמוק, ופוקח אותן, אפורות כמו ים בחורף. הוא מסתכל לדיאנה ישר לתוך העיניים.
דיאנה מביטה בו דרך הכוונת. חגורת הנפץ נראית לה כמו גידול טכנולוגי מכוער על גופו היפה. כאילו השתילו לו איבר מתכתי המחובר אליו באמצעות חוטי חשמל ואלקטרודות, מַחשב קטן שמזרים לתוך גופו מינון קבוע של רעל מעורר בחילה. היא רואה את עיניו ויש בהן עומק אפור ומילים שלא נאמרו. מבטו לוכד את מבטה, והיא שואלת את עצמה אם יכול להיות שהוא באמת מסתכל עליה, הרי לה יש כוונת טלסקופית רבת עוצמה, ולו, מה יש לו, כיצד מגיע מבטו חד וחולמני ואכזרי עד אליה?
היא מריחה פרחי בר בשערו, ורואה בעינה הפנימית הרים מבותרים, צבעם סגלגל, שעורה זהובה וכבדה שמתכופפת תחת ידו המלטפת בפיזור נפש, כתמי תכלת קרועים בתוך שמים מעוננים. היא מסתכלת על שפתיו הכהות וחושבת שאולי הוא לוחש לה משהו, וחושבת עוד שזו טעות ללחוש כשהמרחק גדול כל כך.
"הגעגוע החריף של הלב", מאת שאול סתיו. הוצאת "נהר", 150 עמ'
לפנייה לכתב/ת 
