חיילים באוטובוס?כמה נמוך אפשר לרדת?

בזמן ששורות אלה נכתבות, אני יושב בנחת בקרון הרכבת. רגליים פרושות לפנים, תיק הגב שלי זרוק על המושב שלידי, והמחשב הנייד מונח על השולחן שלפניי, ממש ליד כוס הקפה והקרואסון שרכשתי בקרון המסעדה. כמה טוב לעשות שימוש בכלי תחבורה ציבורי יעיל ונוח. ובכלל, להיות אזרח. סתם, עובדים עליכם.

עוד בנושא הוצאת חיילים מהרכבת:

• "חיילים לא צריכים לשלם כלל על תחבורה ציבורית"
• בלי חיילים ברכבת יום א' - "צריך לדאוג לאזרחים"
• מנכ"ל הרכבת: מיום א' מותר לאחר לבסיס
  

חיילים באוטובוס - מראה ממש נורא(צילום: אבישג שאר-ישוב)

האמת היא שלצערי, הנסיעה בקו הפרברי בו אני מבלה את הבקרים חמש פעמים בשבוע בדרכי לעבודה, היא עדיין בחינם לחיילים. על כן גם הבוקר, כבכל יום ראשון, נאלצתי להידחק במטווחי בית-שחי ממאות נוסעים מיוזעים אחרים, ולרטון יחד איתם על אותם לובשי זית מנומנמים שתפסו את כל מקומות הישיבה בתחנה הקודמת.

למזלי, אחד מהנוסעים שלצדי הצליח למצוא נקודת משען יציבה מספיק על מנת לעלעל בעיתון. וכך, בעודי רוכן מעט לפנים אגב הטיית צוואר קלה, וכשירכי נעוצה בקנה M-16 המבצבץ מהמושב למעבר (מקוצר, מקוצר, אבל עדיין...), הצלחתי להתעדכן בכותרות היום.

ומה אתם יודעים. קרו כמה דברים לא פשוטים היום. קחו לדוגמה את סיפורו העצוב של ד', הידוע יותר בשם "הילד של כולנו". ובכן, ד' עושה ימים כלילות בהגנת המולדת, אי שם בצפון. הוא עבר טירונות קרבית, זחל בבוץ, ישן בשלוליות, נלחם בחוליית חיזבלונים מחופרת. אפילו אכל לוף. מבטו העז מופנה אל עבר האויב, מוכן לכל. כך לפחות הוא חשב. שום דבר לא הכין אותו לבגידה מבית. הבוקר, לראשונה בחייו, נאלץ ד', הילד של כולנו, לעלות, השם ירחם, לאוטובוס.

וההמתנה לאותו אוטובוס גבתה מד' מחיר כבד ביותר. בעודו מעמיס את תיקו בתא המטען, הוגיע הצער הכבד את מוחו ("הא! תא מטען! היכן הימים בהם הנחתי את הקיטבג בנונשלנט על המושב לידי") ולא שם לב לשלולית מי הספונג'ה שנקוותה בסמוך לרציף עקב עבודתו הרשלנית של מובוטו הניגרי. רגלו הימנית של ד' (הילד של כולנו, כן?) למודת הבוץ הלבנוני, בוססה בשלולית למספר שניות בודדות. אך היו אלה מספר שניות יותר מדי. וכך נאלץ ד' לנסוע את כל הדרך צפונה, כשאחת מגרביו רטוב, מבלי יכולת להחליפה ("תא המטען הארור!!").

וכן, אני ממש ציני

אם נדמה לכם שהבחנתם בדברי בנימה קלה של ציניות כלפי הוריהם של הילדים של כולנו, או לפחות אלה שלא היו צריכים להגיע לעבודה הבוקר (ובטח לא ברכבת), שהפגינו ומחו נגד הגזרה. או כלפי הציפי לבנים למיניהם, שמיהרו להשוות את העוולה הנוראית לאפליית נשים, או לגזענות נגד אתיופים או למוראות הכיבוש או השד יודע מה - אם נדמה לכם שהבחנתם בנימה כזו, אתם בהחלט צודקים.

כנוסע רכבת ותיק עתיר זכויות ולמוד קרבות ("תקומי מהמדרגות ותני לעבור, יא חתיכת פוסטמה!"), אני מרשה לעצמי לעמוד בתוקף על זכותי האזרחית להגיע כל בוקר לעבודה בזמן, ובמצב צבירה ראוי. במקרה הזה, רכבת ישראל, שמצליחה להפגין כישלון וחידלון ברוב התחומים בהם ידה משגת, צודקת לחלוטין. הרכבת לא מסוגלת לעמוד בעומס אדיר כמו זה שמושת עליה מדי יום ראשון בבוקר. כל תגבורי הקרונות והקווים לא יועילו, והפתרון של מערכת היסעים חילופית לחיילים הוא הפתרון הריאלי היחיד. 

אבל בחברה צבאית כמו שלנו, כל פגיעה קלה ולא-משמעותית ברווחתם של החיילים, נתקלת באופן מיידי בהתגייסות רחבת היקף של פוליטיקאים שמריחים הזדמנות פז לצבור נקודות זכות על פופוליזם זול. טרמינולוגיה השמורה לעיסוק בשסעים עמוקים וכואבים בחברה הישראלית ("אזרחים סוג ב'", "ניסוי בבני אדם", אם לצטט דוגמאות מהשעה האחרונה), הופכת מיד, בלי שמץ של מודעות אירונית, לתחמושת במאבק מגוחך, להגנה על זכותם הטבעית וההיסטורית של החיילים לנמנם בבוקר יום א'. אני לא רוצה לחשוב לאן היה עולם הדימויים הצר של הפוליטיקאים מוליך אותם, אם החיילים היו נשלחים לנסוע ברכבת במקום באוטובוס, ולא להפך.

ואם יש לקח רציני שחשוב ללמוד מהפארסה המגוחכת הזו, הרי הוא זה. ההשטחה המוחלטת של הצער והעוולה. כולנו רואים את עצמנו קורבנות-תמיד של כוח חזק מאיתנו, שפוגע בזכויותינו הטבעיות: דין אלה שנאלצים לשלם עוד שקל לקוטג' כדין חסרי הבית. דין תושבי מאחז לא מורשה שמפונים מביתם כדין מגורשי גטו ורשה. ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בחיילים - הילדים של כולנו.

גילוי נאות: במהלך שנות ה-90' נסע כותב שורות אלה מאות פעמים בקווים 842, 845, 370, 480 ודומים להם, אל הבסיס וחזרה. היה בסדר