תוכנית ההתנתקות: לשחרר את הילד לטעות לבד

האב שישב מולי נראה מאוד מוטרד. הוא ניסה להסביר לי (ולעצמו) מה כל כך מטריד אותו בתעודה של בנו, וניכר היה כי זה לא לגמרי נהיר לו. זה לא שהיא הייתה כל כך גרועה. ממש לא. מצד שני גם לא משהו להתגאות בו במיוחד. תעודה ממוצעת של תלמיד כיתה ה' שלא מתאמץ מי-יודע-מה ועדיין מצליח להחזיק את הראש יפה מעל המים.

"אז מה כל כך הקפיץ אותי כשראיתי את התעודה הזאת?", הוא חזר על שאלתי, "כן, אני יודע שהוא ילד נבון, מקסים ומצחיק. אני מודע ליכולות ולכישרונות שלו, ואת יודעת מה? הנה מה שקשה לי! הוא כל כך יכול להצליח ואיכשהו נראה לי שהוא עושה רק את המינימום ההכרחי. לא מוכן להתאמץ בשום דבר! כשהוא למד לשחות המורה שם עליו עין, רצה לקדם אותו, להכניס אותו לנבחרת, והוא סירב. לא בא לו להשקיע בזה שלושה ימים בשבוע כפי שנדרש. 'מספיק לי פעמיים' הוא אמר לנו. גם בחוג הג'ודו ובכדורסל הוא נשאר כמה חודשים, ושוב - מיצה ופרש".

כתבות נוספות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים :

"אמא, מתי מגיעים?"; איך שורדים בחו"ל עם ילדים

8 טעויות שהורים עושים בחופש - ואיך להימנע מהן

בלי להוציא שקל: איך להכין את הילד לכיתה א' בבית

כך תדעו: האם הילד בשל לעלות לכיתה א'?

"אני דואג", אומר לי האבא, ואני מבחינה בלחלוחית בעיניו. "איכשהו זה נראה לי בעייתי. לא טוב. מדאיג אותי".

"מה מדאיג אותך?", אני מקשה. "מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות פה?".

הוא לוקח נשימה עמוקה ואומר בשקט: "שיישאר בינוני. שלא באמת יצליח בחיים. שיגידו עליו שהיה לו פוטנציאל והוא לא מימש אותו".

"כמו שאומרים עליך?".

"כן. בדיוק. כמו שאומרים עלי. איך ידעת?".

איפה נגמר ההורה - ומתחיל הילד

"רק על עצמי לספר ידעתי". מכירים? אדם קרוב אצל עצמו וקרוב מאוד אצל ילדיו. באופן בלתי נמנע אנו מתבוננים בילדינו ומפרשים אותם ואת מה שקורה להם מתוך עצמנו. ואיך לא? זה הכי טבעי, הכי מובן, הכי מתבקש. ויחד עם זאת, כשאנו לא מודעים לתהליך הזה, זה יכול להסב הרבה קושי וסבל מיותרים, להם ולנו.

אבל בואו לא נקדים את המאוחר ונתחיל מהתחלה. בחודשים הראשונים לחייו מתקיימת סימביוזה מדהימה בין התינוק לאימו. רוב הזמן הוא פשוט מחובר אליה פיזית, יונק משדיה או מוזן מבקבוק מדי כמה שעות, חבוק בזרועותיה או מוצמד לגופה במנשא, מוגן ובטוח. האם, מצידה, מתאימה עצמה לסדר היום שלו, קשובה אליו, עושה ככל יכולתה על מנת להבין מהם צרכיו ולספק אותם.

ואז זה קורה. פתאום היא שמה לב שכשהיא רעבה - היא מאכילה את תינוקה. כשקר לה - היא עוטפת אותו בסוודר נוסף. כן, זוהי סמביוזה שלא עושה הבחנה איפה נגמר התינוק ומתחילה האמא. כאילו הם הפכו לגוף אחד בעל רצונות משותפים. וכך, מבלי לשים לב האם משליכה את צרכיה על התינוק ומייחסת אותם אליו.

החיבור הזה חשוב מאוד מבחינה הישרדותית. רק כך יכול התינוק להיות סמוך ובטוח שמישהו כאן לוקח אחריות מלאה על קיומו ומבטיח אותה, והוא יכול להמשיך ולגדול בשקט. אבל זה לא מסתיים בכך. גם בהמשך, לאורך כל הדרך, אנו נמצאים שם לצידם, ומבלי להתבלבל (באופן בלתי מודע, כמובן), ממשיכים "להשליך" את עצמנו, תחושותינו ועולמנו עליהם.

ומה הפלא? אך טבעי הוא. לכל אחד מאיתנו יש "מחסן של חומרים" אותם אספנו וצברנו במהלך השנים ואותם אנו מביאים (איך לא) להורות שלנו: התנסויות, פנטזיות, רצונות, אכזבות, תובנות... סיפור חיים שלם. וזה לא שאנחנו עסוקים בסיפור שלנו כל הזמן, בכל זאת יש לנו עוד כמה מטלות ותפקידים, אבל הם שם, מונחים בזיכרון התאי שלנו, ומדי פעם, בעקבות חוויות ותהליכים שעוברים הילדים שלנו, הם מתעוררים ו"משמיעים את קולם".

דוגמאות? בבקשה. קחו למשל ילד שיש לו רק חבר אחד. תמיד היה כזה, עוד בגן, והנה הוא כבר מסיים חטיבה ועדיין מלאי החברים שלו כולל מקסימום חבר אחד או שניים. לילד הזה יש אמא שנורא מרחמת עליו. היא חווה אותו כבודד, נטוש ומסכן, וזאת למרות שהיא רואה שהוא לא כזה. נהפוך הוא - הוא יודע להעסיק את עצמו, יש לו הרבה תחומי עניין ותחביבים, דמיון מפותח ועולם פנימי עשיר, אותו הוא חולק עם אותם שני חברים קרובים.

ועדיין תפיסת העולם שלה גורסת שאושר משמעו להיות מוקף בהרבה חברים, לעשות דברים יחד, להיות חלק מקבוצה גדולה שאין בה רגע דל. כך היא חיה מאז שהיא זוכרת את עצמה ועכשיו, באופן טבעי, מבלי להיות מודעת לזה בכלל, היא משליכה את הסיפור שלה על בנה, ודואגת. בשכל היא מבינה שהם שונים, אבל הרגש משתלט.

עוד תחום בו אנחנו מרבים לעשות השלכה על ילדינו הוא אוכל ודימוי גוף. לדוגמה: ילדה שאוהבת מאוד לאכול ואמה מאוד מוטרדת מכך: "מה יהיה? היא חייבת להפסיק את האכילה הזאת! אין מצב שהיא תגדל להיות נערה ואישה שמנה! אני לא אתן לה לדון את עצמה לחיים של סבל מתמשך!". כן, כן. האמא הזו יודעת דבר או שניים על משקל עודף, זה פשוט סיפור חייה וכשהיא רואה את ילדתה אוכלת בהתלהבות היא כבר "מגלגלת את הסרט קדימה" ומשליכה עליה את כל החוויות שהיא חוותה, כשברור לה שבתה עומדת לעבור את אותו המסלול בדיוק. האם אכן? ממש לא בהכרח, אבל ההשלכה כבר נעשתה, ועתה היא מפלסת את דרכה אל הבת, שכמובן קולטת את המסר ומושפעת ממנו.

מאותו המקום בדיוק נראה הורים המבקשים להגשים חלומות ופנטזיות שלהם דרך דור ההמשך. אימהות הדוחפות את בנותיהן להיות שחקניות, זמרות, דוגמניות, אבות שיעשו הכל על מנת שהבן יהפוך לכוכב על בכדורגל. כן, הם לא עשו זאת. אבל הילדים שלהם? חייבים!

אנחנו נראה אותם פעילים מאוד מאחורי הקלעים, מסיעים, מעודדים, דוחפים קדימה, לא מוותרים ולא נכנעים, גם כשהילד כבר לא לגמרי בעניין. הם לא מוותרים! ושלא תחשבו שזה מגיע ממקום לא טוב. ממש לא. אותם הורים משוכנעים שהם עושים את הדבר הנכון, שלהיות בקדמת הבמה זה הדבר הכי טוב שאדם יכול לבקש לעצמו והם בעצם מעניקים לילד שלהם מתנה שיום יבוא והוא יודה להם עליה'. מכירים סיפורים כאלה?

אז כן. כל זה טבעי ומתבקש, בא לא פעם מאהבה ודאגה, אך יחד עם זאת כדאי להיות מודעים ולהימנע מלהעמיס את סיפור חיינו יתר על המידה על הילדים שלנו. איך עושים את זה? אז ככה:

1. מה שלי ומה שלו?

זו השאלה הראשונה המתבקשת. כהורים אנו חווים קשר מיוחד במינו, עוצמתי ועמוק לילדינו, המייצר, בין היתר, גם תחושות של הזדהות. מפה כל קל להתבלבל, "להתערבב" איתם ולייחס להם תכונות, תחושות ורצונות שהם, למעשה, שלנו. השאלה הזו תעשה לכם סדר.

2. על איזה צורך שלי זה עונה?

עוד שאלה חשובה שכדאי לבדוק: מאיזה מקום אני פועל. לא פעם נגלה שיש לנו כאן אינטרס אישי מובהק, חלום ילדות שהוחמץ או סתם חשק שהרבה יותר קל להשליך אותו על הילד, כדוגמת "תסמונת הרכבת החשמלית". לפעמים הילד הוא רק התירוץ.

3. דומה דומה, אך עדיין שונה

כן, הילד ממש דומה לך. כולם אומרים. יחד עם זאת, בואו נזכור שישנם עוד כמה גורמים המשפיעים עליו ואחרי

ככלות הכל הוא לא העתק מדויק, אחד לאחד, שלך. קל מאוד להיסחף ולמצוא עוד ועוד נקודות דמיון, ובהמשך גם ציפיה לסיפור חיים דומה. במקום זה בואו נעצור כאן ונתחיל לחפש, ולמצוא, את ההבדלים.

4. נבואה שמגשימה את עצמה

אתם כבר יודעים שעד שלב מסוים אנחנו האורים והתומים של הילדים שלנו. הם שומעים אותנו, מרגישים את החששות שלנו ומאמינים לנו ולהן. דרכנו ודרך ההסתכלות שלנו הם לומדים מי הם. והנה – אשר יגורנו בא לנו, והדבר שהכי פחדנו ממנו, הכי ניסינו להימנע ממנו, קורה. אז בואו נשאיר את הנבואה לשוטים, ונשמור את כל אפשרויות פתוחות.

5. הפוסל במומו פוסל

אמרו חז"לנו - וכל כך צדקו. לא פעם אנחנו מייחסים תכונות "בעייתיות" לילדינו, שהן בעצם שלנו, אלא שקשה לנו לראות זאת. "איזה ילד תובעני! כלום לא מספיק לו!". ואת/ה? מתי לאחרונה בדקת איפה את/ה על הסקאלה הזאת? מנגנון הגנה מוכר ושכיח, שאמנם עוזר לנו, אך באותו הזמן מאוד מכביד על ילדינו.

6. לתמוך זה חשוב - לדחוף זה בעייתי

הורה תומך זו מתנה. לדעת שיש מאחוריך הורה שאוהב אותך, מאמין בך, נמצא שם כשאתה צריך, שמח בשמחתך, תומך בך כשקשה - איזה כיף! כיף גם לנו ולפעמים כל כך קל להיסחף. זה הרגע לשים לעצמנו סייגים, שנייה לפני שאנחנו לוקחים על עצמנו את האחריות והניהול. הזכירו לעצמכם שילדכם נתרם מהדרך לא פחות (ואולי אף יותר) מהתוצאה הסופית. ואת הדרך הזו הוא צריך לכבוש ברגליו שלו.

7. תנו לילד שלכם לכתוב את סיפור חייו

לבחור את הבחירות שלו, לעשות את הטעויות שלו, ליפול ולקום, ללמוד תוך כדי תנועה, לאבד ולמצוא מחדש, למצוא מה נכון לו ומה מתאים למי שהוא. ואתם? פשוט תהיו שם, עושים הכי טוב שאתם יכולים, מתווכים ושותפים, מודעים ומאפשרים, מאמינים ואוהבים.

הכותבת היא יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים ומנהלת פורום הורים ראשל"צ. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן