35 אלף מקרי אונס, 40 כתבי אישום. "הלב רקוב"
פיקה, תושבת עיירה בבוסניה, חדלה לספור כמה פעמים נאנסה במלחמה כשהייתה בת 15. היום היא אם לשלושה, אך עדיין מרגישה ש"המלחמה לא נגמרה, ולא תיגמר". רוב הקורבנות לא מוכרים כלל ולא זוכים לפיצוי. בריטניה מנסה לשנות זאת
פיקה הייתה בת 15, ואחותה בת 17, כשהן נתפסו ונאנסו שוב ושוב בידי חיילים בוסנים סרבים שעברו על מזרח בוסניה בתחילת המלחמה שהתחוללה בה מ-1992 עד 1995. "אולצנו לצפות זו בזו נאנסות, ואני עדיין יכולה לחוש בכאב שלי ושל אחותי", סיפרה פיקה, "הן רצו שנודה שאנחנו מרגלות, אז הם הכו אותנו עד שהשיניים שלנו נשברו". אחותה של פיקה מתה בשבי והיא עצמה בין אלפי נשים בוסניות מוסלמיות שמחפשות הכרה ותמיכה מהמדינה. המנהיגים הסרבים הבוסנים חוסמים את דרכן מחשש לגל של תביעות פיצויים.
כל עדכוני בחירות 2013 - באתר הבחירות של ynet
הסיפורים הכי חמים לפני כולם - בפייסבוק של ynet
פחות מ-40 מקרי אונס נדונו בבתי המשפט ב-17 השנים מאז שתמה המלחמה. חוקים הקשורים בפיצויים ושיקום הקורבנות מעלים אבק בשל סכסוכים פוליטיים אתניים. כעת מבקשת בריטניה להעלות מודעות לנושא האלימות המינית במלחמה לקראת התמנותה לעמוד בראש G8, ארגון שמונה המדינות המתועשות.
במסגרת "היוזמה למניעת אלימות מינית", מתכננת ממשלת בריטניה לשלוח לבוסניה ולאזורי
"בוסניה והרצגובינה היא מדינה בעדיפות ראשונה", אמרה אן הנה, דוברת היוזמה, "יש לנו תחושה שיש חלון הזדמנויות לפריצת דרך משמעותית בנושא. בלי לפתור אותו, כל תהליך שלום יהיה חסר".
בוסניה, שבה חיו מוסלמים, סרבים, קרואטים ובוסנים, נקרעה לגזרים במלחמה שפרצה לאחר פירוק יוגוסלביה. כ-100 אלף בני אדם נהרגו, ועל פי הערכות כ-35 אלף נשים נאנסו, רובן מוסלמיות. בסיום המלחמה חולקה המדינה לשני אזורים אוטונומיים, הרפובליקה הסרבית והפדרציה של בוסניה והרצגובינה, שבה חיים מוסלמים וקרואטים רבים. לשלטון המרכזי לרוב אין יכולת לאכוף חוקים על כל השטח.
"הלב שלי רקוב"
סיפורה של פיקה, כפי שבחרה להיקרא, איננו יוצא דופן. היא סירבה למסור את שמה האמיתי, בשל החשש מהסטיגמה הדבקה בקורבנות אונס בארצה. רויטרס יצר איתה קשר באמצעות ארגון לא ממשלתי שמסייע לנאנסות.
פיקה נתפסה במסגרת ניקוי אתני של מוסלמים במזרח בוסניה. היא הוחזקה במחנה שנוהל על ידי סרבים בעיירה ולסניצ'ה. היא מספרת כי חדלה לספור כמה פעמים נאנסה בידי שוביה. לאחר ששוחררה היא ברחה לעיירה טולזה שבצפון הפדרציה, עזבה את בית הספר ונאבקה לפרנס את אמה, שהתאלמנה בזמן המלחמה, ואת אחותה הצעירה.
היום היא בת 34 ואם לשלושה. היא לא סיפרה להם מה אירע לה בזמן המלחמה ואין בכוונתה לחזור לביתה בוולסניצ'ה, שהיא כיום חלק מהרפובליקה הסרבית. היא מאמינה שהאנסים עדיין חיים שם. לפני שלוש שנים, בעקבות סיוטים נשנים, היא אזרה אומץ לדווח על שניים מהאנסים למשטרת האזור. היא זיהתה אותם כתושבי העיירה. כתבי אישום לא הוגשו מעולם.
פיקה אובחנה כסובלת מתסמונת דחק פוסט טראומטית ומקבלת 250 אירו בחודש מהפדרציה המוסלמית-קרואטית כפיצוי. קורבנות אונס שחיות ברפובליקה הסרבית לא מקבלות דבר. החוק מכיר רק באזרחים שיכולים להוכיח נזק ל-60% מגופם לפחות ולא מתייחס כלל להשפעות פסיכולוגיות.
היא סיפרה לבעלה את הקורות אותה, אך אומרת שהיא מתחרטת על כך מפני שהדבר גבה מחיר מנישואיהם. "אני לא יודעת מה גורם לי להמשיך, הלב שלי רקוב".
להוכיח אלימות מינית
בשנים האחרונות נעשו שלושה ניסיונות לפחות לעגן בחוק זכויות של קורבנות אונס במלחמה, עד כה ללא הצלחה. מוסלמים בוסנים מאשימים את הרפובליקה הסרבית בבלימת מאמציהם. ארגון אמנסטי אינטרנשיונל טוען כי הרפובליקה לא מכירה בצורכי הקורבנות, ולמעשה, לא מכירה כלל בקיום הבעיה. השר לענייני נפגעי המלחמה, פטר דיוקיץ', מכחיש זאת, אך טוען כי ארצו מתגוננת מפני תביעות שווא.
"אנחנו רוצים להגן על קורבנות אלימות מינית באופן צודק, אבל כל הקורבנות מסוג זה יצטרכו להוכיח שנחשפו לאלימות מינית. אין הכוונה בהכרח להוכחה רפואית לרמת הנזק הגופני", אמר דיוקיץ'.
פסיכולוגים מזהירים כי ככל שהזמן עובר, והקורבנות נעזבים לנפשם, הצלקות מעמיקות. הטראומה מחריפה בשל הידיעה שהאנסים מסתובבים חופשי, לא הרחק מהנאנסות. "חוויית הטראומה מגיעה לרמה של טרור פסיכולוגי", הסביר תאופיקה איברהימפנדיץ', ראש ארגון ViveZene ופסיכולוג שעבד עם קורבנות אונס במשך שנים. "על הקהילה להכיר באונס כפשע מלחמה ולהכיר בכל קורבן", אמר.
פיקה מסכימה: "עבורי, המלחמה מעולם לא נגמרה, ולעולם לא תיגמר".
לפנייה לכתב/ת 
