נגב טקסטיל ייסגר: 'עד מאות יפוטרו במעגל השני'
טניה ספקטור לא מצליחה למצוא עבודה חלופית, שלום זוביב מתכנן לחתום אבטלה ורודינה מוסלח לא יודעת מה יקרה אחרי שתפוטר. עובדי מפעל הטקסטיל משדרות על סף ייאוש
"כשהמפעל ייסגר, זה לא יפגע רק באותן 50 משפחות של עובדים, אלא ב-500 מקומות עבודה שקשורים אליו". כך אומרת היום (ראשון) רודינה מוסלח (52), כימאית ראשית במפעל "נגב טקסטיל" העומד בפני סגירה, שבו היא עובדת כבר 15 שנים.
כ-50 עובדי מפעל הצביעה "נגב טקסטיל" משדרות קיבלו כבר את מכתבי הפיטורים. המפעל שהוקם בשנת 1987 נותר האחרון בארץ לצביעת בדים. במשך השנים נסגרו בזו אחר זו מצבעות הבדים ולעיתים אף עברו לפעול בחו"ל. יצרני הטקסטיל והספקים השונים טוענים שמדובר במהלך שיוביל לסגירת הענף כולו, כי זהו מפעל התשתית האחרון שמאפשר להם ייצור "כחול לבן".
בעל המפעל, שהזרים במשך החודשים האחרונים מאות אלפי שקלים מכספו הפרטי בכדי להחזיק את העסק, כבר הרים ידיים. אך לדעתם של העוסקים בתחום, אם יקבל המפעל תמיכה או סבסוד בעלויות האנרגיה בגובה של 3 מיליון שקל לתקופת ביניים הוא יוכל לחזור ולהרוויח.
"סגירת המפעל שלנו תוביל לסגירת מפעלי סריגת בדים שיפטרו עוד מאה עובדים, ול-300 עובדי מתפרות נוספים שיישארו ללא עבודה. גם אנשי שירותים נלווים שעובדים עם המפעל ייכנסו למעגל האבטלה, והיצרנים שיפסיקו לייצר תוצרת הארץ יפטרו את עובדיהם הישראלים", אמרה הכימאית הראשית מוסלח. "אני לא יודעת מה יקרה איתי אחרי הפיטורים".
עוד חדשות ב-ynet:
"אבו מאזן שולט פחות ממה שאסד שולט בסוריה"
"תן לי דרינק": היום שבו חשבו שאובמה מלצר
המוטיבציה לשירות קרבי ירדה בשנה האחרונה
טניה ספקטור (30) משדרות, העובדת כלבורנטית במעבדת המפעל, חזרה לעבודתה רק לפני כחודשיים מחופשת הלידה ועכשיו מחפשת כבר עבודה חדשה. "דמי אבטלה לחמש מאות העובדים שיפוטרו יעלו למדינה שלושה מיליון שקלים לחודש. אז למה המדינה רוצה לשלם לנו כל חודש דמי אבטלה, כשבמענק חד פעמי של שלושה מיליון שקלים, היא יכולה להשאיר את המפעל פעיל ואותנו עובדים?
"לפני שלוש שנים כשהייתי סטודנטית לניהול תעשייתי עבדתי בשמירה. מאז התחלתי לעבוד במפעל, התחתנתי, ולפני חצי שנה נולדה לי בת. כשחזרתי למפעל מחופשת הלידה שלי, אמרו לי שהמצב של המפעל הולך ונהיה גרוע, ולאט לאט עובדים קיבלו מכתבי פיטורים", הוסיפה ספקטור.
"כרגע אין לי תוכניות לעתיד, אני שולחת קורות חיים למקומות אבל באזור שדרות אין עבודה, ובמקומות רחוקים יותר לא רוצים לקבל אותי כי לא מוכנים לשלם לי על הנסיעות. בעלי עובד ולומד ואנחנו מאוד חוששים. זו הילדה הראשונה שלי, ואני רוצה לקנות לה הכול, אוכל איכותי וצעצועים, אבל עוד מעט לא יהיה לי כסף לעשות את זה. כשהיא תתחיל לדבר ולבקש דברים איך אני אגיד לה שאין לי לתת לה?"
שלום זוביב (47) משדרות, מנהל משמרת שהגיע לעבוד במפעל כחודש לאחר הקמתו, עוד לא מעכל את העובדה שביתו השני עומד להיסגר. "כשהשתחררתי מהצבא שמעתי שמחפשים עובדים, ומאז אני פה. חצי מהזמן שלי אני כאן. בלילה, בבוקר, גם בשמחות וגם בשתי המלחמות שידענו באזור, וכשכולם ברחו משדרות, אנחנו המשכנו לבוא לעבוד. זה לא פשוט לעזוב אחרי 26 שנים במקום עבודה. אין לי עדיין מחשבות על מה יהיה בעתיד. אני אחתום אבטלה, כי אני לא צעיר וייקח לי זמן למצוא מה לעשות", סיפר.
"אני מרגישה שהממשלה בכלל לא חושבת על הפריפריה. כשאנחנו עובדים יודעים לקחת מאיתנו מס, אז למה לא לעזור לנו כשאנחנו אלו הם שמגשימים את חזון המדינה? איפה השרים וחברי הכנסת שציפינו מהם? איפה שר האוצר יאיר לפיד שאמר שיש עתיד לכולם? איפה שר הכלכלה נפתלי בנט? איפה חברי הכנסת סתיו שפיר ואיציק שמולי עם המחאה החברתית?", הוסיפה טניה ספקטור.
תחושותיה של ספקטור קיבלו ביום חמישי האחרון משנה תוקף, כשהתבשרו עובדי המפעל שוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת שהייתה אמורה לדון מחר בנושא, דחתה בינתיים את הדיון לשבוע הבא. אך בכל זאת מקווים במפעל שעד מועד הסגירה המיודע, ב-10.8, יימצא להם פתרון שישאיר את תעשיית הטקסטיל הישראלית בחיים.
לפנייה לכתב/ת 
