אל: האחראי על האינטרנט

"הילד שלי יישאר ילד וירטואלי, כמו המדיום שהביא למותו", אמר אמש שלום רחום, אביו של אופיר רחום המנוח. ולמרות זאת, האינטרנט לא רצח את הנער. בני אדם רצחו אותו.
ברצח הלאומני האחרון בא לידי ביטוי סוג חדש של רוע ישן, שצמח בהוויית השנאה המקובלת במחוזותינו זה 100 שנים לכל הפחות. על פי התקשורת, מדובר ב"רצח האינטרנט הלאומני הראשון". ועדיין, בחינת העובדות הידועות עד כה מגלה שהרוצחים ניצלו חולשות אנושיות בסיסיות לפיתוי הנוער ולא השתמשו בטכנולוגיה באופן מחוכם.
באופן טראגי, לא הטכנולוגיה כי אם כוח החיות המתפרץ בגיל העשרה בצירוף תמימות וחוסר ניסיון חיים הובילו את אופיר רחום אל מותו. עד כה לא ברור אם הבחורה מונא, מהכפר ביר נבאללה, הסוותה את זהותה בהתכתבות ב-ICQ עם רחום או שפשוט לא גילתה לו את כל הפרטים אודותיה. כך או כך, המפגש בין רחום לבעלת השיער השחור לא נבדל ממפגשים אקראיים דומים בין בני נוער במציאות הלא מקוונת.

שנאה בת 2000 שנה

אם הקשר הראשוני בין השניים היה נוצר במועדון, או דרך מודעת דרושים בעיתון, האם גם אז המסר אותו הייתה בוחרת התקשורת להעביר היה שיש להתרחק ממועדוני הלילה או לבטל את מודעות הדרושים?
במקרה הראשון התשובה היא חיובית, גישה שהיא תוצר של ראיה שמרנית המעידה על פחדי בעליה יותר מאשר על הסכנות הנוראות של המדיום החדש. הסכסוך בן 100 השנה, הכיבוש המתמשך, אלו שסיפקו בידי הרוצחים כלי נשק, והאחריות של הסביבה החברתית בהם גדלו, הוריהם ומחנכיהם, חלקם של כל אלו ברצח עולה לאין שיעור על זה של האינטרנט. ציד מכשפות לעולם מרחיק את הדיון הציבורי מעיסוק בבעיה האמיתית. אופיר רחום הוא קרבן לפשע שנאה, ושנאה שוררת באיזור הזה כבר יותר מ- 2000 שנה.
העיסוק התקשורתי ברצח האחרון מזכיר דיון ציבורי ברצח אחר, שאירע בבית הספר התיכון קולמבינה במחוז ג'פרסון, קולורדו, ב- 20 באפריל 1999. באותו יום ירו ורצחו אריק האריס בן ה- 18 ודילן קלבולד בן ה- 17 13 תלמידים ופצעו 21 לפני שהתאבדו בירייה. השניים, בנים למשפחות מבוססות ובעלי גישה נוחה לכלי נשק, גלשו באתרי אינטרנט גזעניים.
נשיא ארה"ב דהיום, ג'ורג' וו. בוש, שבלשון המעטה אינו מוכר כמתנגד של תעשיית הנשק האמריקאית, אמר ב- 11 באוקטובר, 2000, במהלך העימות על הנשיאות: "מקרה קולמבינה נוגע בסוגיה רחבה, והוא בעצם סוגיה תרבותית, כאשר לבו של ילד יכול להפוך לשחור בגלל השימוש באינטרנט ולאחר מכן הוא עלול לקחת חיים של מישהו אחר".
על פי הראיה השמרנית, משחקי הווידאו אלימים, סרטי הקולנוע והטלוויזיה אלימים, מוזיקת הטראנס אלימה, הסמים אלימים, ורק אנשים לעולם אינם אלימים.

תולדה של בורות

התקשורת מצטרפת למסע הצלב ומנפיקה לצורך העניין מטבעות לשון אוטומטיות כמו "רצח האינטרנט", תולדה של בורות ונטייה של עיתונאים רבים לא לחשוב באופן עצמאי. התקשורת מבקשת לעצמה בובת סמרטוטים כדי לשרוף אותה לעת ערב במדורת השבט בעוד בחוץ העולם משתולל. במקרה זה, בובת הסמרטוטים היא בדמות האינטרנט. אותו טמטום ישן מופנה גם כלפי אמצעי התקשורת הצעיר.
היום בתוכנית "חמש עם גדי סוקניק" ראיין המנחה את ה"אנלייזר", אהוד טננבאום, בנושא רצח רחום. מדובר בליהוק מבריק. הראשון פרץ למחשבים ואת השני רצח מחשב. ראוי לזכות את התחקירן בשבועיים חופשה בתשלום.
לאנשים כמו בוש וסוקניק, האינטרנט הוא מקום מוזר ורע, יער עבות שמסתיר פנים חורשי רע. גישה, שנובעת מחוסר הפנמה בסיסי: האינטרנט הוא מציאות והמציאות היא אינטרנט. הבורות מעדיפה להאשים את האינטרנט בהיווצרות המציאות, במקום להכיר במציאות עצמה.

רצח אינו תכונה טכנולוגית

אמת, בסביבה המקוונת הכללים עמומים והחוקים קשים לאכיפה. לעתים קרובות הסייברספייס משמש כעיר מקלט לרמאים, פדופילים, עברייני מחשב ופשעים אחרים. במלים אחרות, הרשת מציעה את אותו זבל אנושי שנמצא בעולם האוף ליין. כמובן שהאינטרנט מציע שכלולים משלו ומאפשר לנצל את אותן טכנולוגיות שהפכו את הרשת ללהיט בין לאומי מלכתחילה, אך רצח אינו כלול עדיין באותן תכונות טכנולוגיות.
הסטטיסטיקה מורה כי על כל "רצח אינטרנט" נרשמים עשרות אלפי הרוגים בתאונות דרכים, כי בניגוד לכלים הדמוניים שטסים בדרכים, המחשב אינו הורג. כמו בכבישים, כמובן שגם בדרכי האינטרנט יש לשמור על כללי זהירות ובטיחות.
המטריד ברצח רחום הוא דווקא שלא ניתן לאפיין אמצעים טכנולוגיים כלשהם ששימשו לרצח, ואשר יכולים למנוע את היווצרות הרצח הבא. בני נוער ימשיכו לדבר בצ'טים וגם להיפגש. באינטרנט, כמו גם במועדון לילה או ברחוב, כוונותיו של אדם עלולות להיות לא טהורות ואמת זו נכונה לאינטרנט כשם שהיא נכונה במציאות הלא מקוונת, מאז ימי קין והבל.