ביקורת סרט: "דוגמה" - אלוהים יפה בוורוד

אם אמריקה הפכה בזמן האחרון למייאשת, מגיע סרטו של קווין סמית, "דוגמה", ומציל את האומה. סמית לא מפסיק לרגע לשבח את אמריקה, את הצופים, ובעיקר את אלה שלעולם לא ישכחו את מולי רינגוולד. בשביל זה אתה לא חייב לגור שם. מספיק שיש לך מנוי ב"בלוק-באסטר" בגבעתיים. למרות ש"דוגמה" הוא סרט צפוי, לא נסיוני, בטוח בעצמו ופטפטני - הוא גם מאוד מנחם, ובסופו אפשר להרגיש כצרכן תרבות לגיטימי, שלשם שינוי גם מבין בה הכל.

הבשורה על פי סמית

הסרט הופך את הנצרות מכל כיוון: שני מלאכים סוררים (בן אפלק ומט דיימון), מסתובבים כבר שנים בוויסקונסין, בעקבות עונש שהטיל עליהם אלוהים. השטן (ג'ייסון לי), מצוייד בחבורת ילדים בגלגיליות, מפתה את השניים לנסות ולשוב לגן-העדן, וזאת בעזרתו של חוק קתולי חדש, שמאפשר למחוק חטאים על-ידי מעבר מתחת לקשת בכנסיה בניו-ג'רזי. השניים פותחים במסע לניו-ג'רזי במטרה להפוך אנושיים, לעבור באותה כנסיה, למות - ולעלות לגן-עדן כמו חדשים. חזרתם לגן המופלא תערער את דבר האל שהעניש אותם בעבר, ותביא להשמדת היקום כולו. וכשאלוהים טועה – זה הסוף שלנו. כדי לעצור אותם מגייסים את הנצר האחרון של ישו (לינדה פיורנטינו מ"הפיתוי האחרון"), שבימים אלה עובדת בקליניקה להפלות ולא מאמינה שישו עשה משהו למישהו. אליה מצטרפים מטאטרון, קולו של אלוהים (אלן ריקמן מ"על תבונה ורגישות"), השליח ה-13 הוא רופוס (בגילומו המוצלח של כריס רוק), שנדחק, לטענתו, מהברית החדשה בגלל שהוא שחור, ושני נביאים (ג'ייסון מיווייס וקווין סמית).
גם האשה המופלאה בתבל, ג'נין גאראפולו ("המציאות נושכת"), מופיעה למשך שלושים שניות, ומזכירה שוב שהיא ודאריה הן הכי מוצלחות בעיר, ואילו אלאניס מוריסט מפתיעה. בלי ששמתי לב זה הפך אופנתי לשנוא את הקנדית המרגיזה, אבל כאלוהים היא דווקא די מתוקה. כמו בחיים, גם שם היא מתלבשת רע, אבל היא שובת לב באמת, וגם אם היא נראית מעט מחוטטת זה בגלל שבגן עדן, או בקנדה, לא שמעו שלאקנה, ולא רק לאלוהים, פתרונות.

תחשוב ורוד

קווין סמית הגיע לעולם ב-94' עם "מוכרים בלבד", בו תיאר את החיים בספריית וידיאו/מכולת. הסרט הופק בתקציב שלא יבייש את אוניברסיטת תל-אביב, צולם בחובבנות ונראה כמו סרט וידיאו ביתי. הוא זכה בפרס מיוחד בפסטיבל סאנדנס ובפרס המבקרים הבינלאומי בפסטיבל קאן. אחר כך הוא חזר עם "Mallrats" בכיכובה של שאנון דוהרטי. ב-97' הביא את "להשיג את איימי" עם בן אפלק, הפיק עם סקוט מוזייר את "סיפורו של וויל האנטינג", ניהל מגעים לכתיבת הגרסה החדשה לסופרמן, "Superman Lives" והופיע לרגע ב"צעקה 3". בימים אלה הוא עובד על גרסת האנימציה ל"מוכרים בלבד", שתשודר ב-ABC.
במרכז עולמו של סמית שוכבים "יפה בוורוד" ו"מועדון ארוחת הבוקר". הוא לא מפסיק לצטט, והצופה משתדל לא לפספס. גם אם הכל מוגש כמו המבורגר ענק, נורא נעים להרגיש חכם: להבין הכל, לדעת מאיפה זה הגיע, לחפור בתרבות וגם למצוא.

נמשים או שחפת?

הסרט, כצפוי, הרגיז את העולם הנוצרי, שכמו נולד להפוך לפארודיה. הפרובוקציה בסרט היא זניחה ומוגשת בלי הרבה מאמץ, אך סמית מצליח להפוך את הדת לעוד סרט למתבגרים. הוא מחבר בין שני המעצבים הגדולים של התרבות: הנצרות ומולי רינגוולד, וכנראה שרק שם יכול אחד הנביאים להישבע שעמד לו כשאלוהים נגעה בו. כשאני בוחן את שורשיי התרבותיים, שמגיעים לא לכנרת אלא לעיירה טלוויזיונית בארצות הברית, אני מוצא שהם נראים עלובים במיוחד, בעיקר כשמשווים בין הנמשים של רינגוולד לשחפת של רחל, בין ריתוק בתיכון לבין מסע בשלג, בין טקס סיום לשריפת מכשפות, אך אז מגיע קווין סמית ואומר שזה בסדר. ולמרות שבסופו של דבר הסרט נראה ומרגיש כמו "זהו זה" לחנוכה, בכל זאת מדובר בקווין סמית.

("דוגמה". כתיבה, בימוי ועריכה: קווין סמית; הפקה: לורה גרינלי; צילום: רוברט יאומן; משתתפים: בן אפלק, ג'ורג' קרלין, מאט דימון, לינדה פיורנטינו, סלמה הייק, ג'ייסון לי. ארה"ב 1999, 135 דקות.)