מה עשית לי, שרל?

בחורף של שנת 85' הייתי נער צעיר בן 15 והתגוררתי בפריז. ליאור, חברי הטוב ביותר בכיתה, צלצל בשעת ערב מאוחרת: "אתה מוכרח להגיע עכשיו לסט' ג'יירמן דה פרה, אני ודני מחכים לך", הוא לחש בהתרגשות לתוך האפרכסת. "מה כל כך דחוף?", שאלתי בפליאה, "יש שם בית קפה עם הפליפר הכי מדהים שתראה בחיים שלך".
לא הייתי זקוק ליותר מזה. אחרי חצי שעה הייתי שם. ליאור, מצויד כרגיל בגיטרה שלו, ודני, המתינו לי ליד המכונה האלוהית. לא היססנו להיכנס לקרב. אחרי שעה וחצי, אותה לא אשכח בחיי, שמותינו התנוססו על לוח השיאים. היינו מלאי סיפוק ויצאנו לדרכנו, אלא שהאדרנלין לא נתן לנו מנוח.
החלטנו להמשיך לטייל ברגל לכיוון ה'שונזליזה'. חצינו את ה'סיין', עברנו ב'רו דה ריבולי' עד שהגענו ל'קונקורד', שם הבחנתי בבחורה יפהפייה, בשנות העשרים המוקדמות לחייה, שבפרספקטיבה נראתה דומה במשהו לשחקנית אליזבת' שו, או לג'ולי, הצ'לנית מהסדרה "תהילה". עוטה מעיל פרווה גדול וטונה אודם, הבנו מהר שהיא הייתה זונה.
עמדנו לעזוב את המקום, אלא שליאור לא רצה לפספס הזדמנות להרפתקת נעורים פאריזאית והציע שנשאל לתעריף שלה. דני, עם הצרפתית הרהוטה, גויס למשימה, וחזר עם התשובה: 150 פרנק. פשפשנו בכיסנו ומצאנו חצי מהסכום. ליאור, שנראה כמו כפיל של בוב דילן, כשהוא סוחב על כתפו גיטרה אקוסטית לכל מקום, למרות שידע לא יותר משלושה אקורדים (אגב, גם דילן לא ידע הרבה יותר), לא ויתר וכניסיון אחרון הציע: "למה שלא ננגן לה שיר? היא תאהב את זה, זה יהיה חלק מהתשלום".
אני לא מאמין שעשיתי את זה, אבל באמת ניגשתי אליה הסברתי לה את הסיטואציה ושאלתי אותה "קל שונסון וו וודרה אקוטה?" (איזה שיר היית רוצה לשמוע?), "את אחד מהשירים של שרל אזנבור", היא ענתה משועשעת משהו.
לעזאזל, לא הכרתי אף אחד משיריו. ניסיתי לעניין אותה במשהו אחר: אולי ברסנס? ברל? מוסטקי? "עלי שלכת" של איב מונטאן? אבל היא התעקשה על אזנבור, כמו שאחאב התעקש על מובי דיק. לא נותרה ברירה ונאלצנו לוותר על מה שיכול היה להיות 'אסקימו לימון' צרפתי.
השעה הייתה שלוש בלילה. עברנו ב'שונזליזה', על רקע הרחוב המפואר, ראיתי זקנה חסרת בית קופאת בקור ושני מהגרים אפריקנים משוחחים מטרים ספורים ממנה. כשהגענו ל'שער הניצחון', הבטתי אחורה ל'קונקורד' הזוהר, הצ'לנית מ"תהילה" נעלמה.

מכוניות צרפתיות ושלגרים

מאז האזנתי לא פעם לאזנבור, למרות שהוא מעולם לא היה מהשנסיונרים החביבים עלי. ראיתי אותו, כמו את רוב כוכבי הפופ הגדולים, ככשרון סביר עם אינסטינקטים אדירים להייפ עצמי, והמוזיקה שלו, שלגריסטית ככל שהיתה, מעולם לא הצליחה להקסים אותי, כמו שברסנס, או אפילו ברל, הצליחו. לטעמי, הוא היה פרנק סינטרה צרפתי משופר, אם כי יש להדגיש שהיה כשרוני בעשרות מונים מהקולגה האמריקנית, ולהבדיל, הוא גם כתב את שיריו. יש לי הערכה רבה לכשרונו כפרפורמר וכשחקן, ובעיקר לעובדה שבגיל 76 הוא פופולרי כתמיד – כן, הוא כמעט ולא נכשל בכל הקריירה המפוארת שלו. גם כיום, הוא ממלא את איצטדיון ברסי כשמתחשק לו.
לאחרונה הוא הוציא אלבום חדש "אזנבור 2000", בו יש 14 שירים חדשים מייסודו. רבים משירי האלבום מתבססים על סווינג וג'אז של ביג בנד, אבל יש קריצות למוזיקה לטינית ולבלדות, ויש לו, כמו תמיד, מספר שלאגרים - בעיקר "Qu’avons-nous fait de nos vingt ans" (מה עשינו מאז שנות העשרים שלנו) הנוסטלגי ו "Quand tu m’aimes" (כשאת אוהבת אותי), הימנון קיטץ' קלאסי, שפורטים על כל נימי הרגש האפשריים.
אין לי ספק שפרנקופילים יאהבו כל רגע מאזנבור מודל 2000, כי האזנה לאלבומו החדש דומה לנסיעה בפג'ו מנהלים 607 - נסיעה חלקה עם היגוי בטוח ואלגנטי. אולם בהאזנה לאלבום כולו, אין מנוס מלקבוע שהשועל הזקן מתבסס יותר מדי על נוסחאות, אפילו שחוקות, והתמלילים, גם אם הם לא מביכים, לא יכנסו להיכל התהילה של השנסונים הצרפתיים.

שארם ופנטזיה

בזמנו לא הקדשתי לכך מחשבה, אבל לא קשה להבין מדוע ה"צ'לנית" היפהפייה אהבה את אזנבור. הוא הפופ סטאר הצרפתי האולטימטיבי, נוסטלגי, מלא שארם, חי את החיים הטובים ("חייה עכשיו, אל תחשוב על המחר", הוא המוטו שלו) עם עיסוק אובססיבי באהבה וג'אז, ומקרין את הדימוי המושלם של הצלחה של שוביז צרפתי. הוא גם נשוי בפעם השלישית, מה שאומר שהוא נהנה מההצלחה עד הסוף. היא לא הייתה צריכה את השנינות הכואבת של ברסנס, או את התאטרליות הטרגית של ברל, שנוברים בצד האפל של החיים, האם לא יותר כיף לצרוך את הפנטזיה?