סליחה, אבל נאפסטר זה אסון

העולם מתחלק לשני חלקים בלתי שווים: אוהדי נאפסטר, והללו שהאפשרויות המופלאות הגלומות בתוכנות שיתוף כאלה מעוררת בהם חרדה עמוקה. לפחות חמישים מליון משתתפים ניצבים מן העבר האחד, מבכים את פסיקת בית המשפט המגבילה את פעילות נאפסטר. בעבר השני תמצאו צבא קטן של אנשי עסקים מעונבים ועורכי דין יקרים להחריד ונשיאי חברות תקליטים, וגם כמה אמנים עתירי ממון שלא התחבאו מאחורי העניבות של סוכניהם ובחרו לומר בקול רם שנאפסטר זה אסון. בסוף התור של אלה עם החליפות והעניבות תוכלו למצוא גם אותי. מטעמים עקרוניים – ולא בגלל שנאפסטר תוקעת מחשבים ביתיים לשעות ארוכות – מעולם לא התחברתי לעולם החדש, המופלא והחינמוני שהגה שון פנינג.
דבר מאד מוזר קרה לחובבי מוסיקה מאז שנאפסטר הגיחה לעולם. לפנים, הם ידעו לזהות דיסק בחנות תקליטים עם חפץ פיזי שעבורו יש לשלם כך וכך דולרים כדי ליהנות מן התכנים. עכשיו כבר אין חפצים, רק קבצי-תוכן שמשייטים בסייברספייס מהכא להתם, ועבור אלה, בחשיבה שמזהה חפץ עם קניין וקובץ עם זכות שימוש פרטית, לא רוצים לשלם. כל טיעון אחר בזכות החירות המוחלטת ליהנות ממוסיקה, תסלחו לי, אינו אלא בולשיט מתחכם של פסבדו-אנרכיסטים מפונקים.

קניין הוא קניין הוא קניין

למוסיקה אין גבולות, היא לשון עולמית שמחברת בין בני אדם, היא שפת הגרוב והכאב של דור שלם, היא האמנות הכי נפוצה מאז אמצע המאה העשרים. אלא שהיא לא נוצרת בידי מחשבים מתוחכמים. יש בני אדם שאופים לחם, זה קניינם והם מוכרים אותו. ויש מי שעושה מוסיקה ומוכר אותה. עד שלא נמכרה, או הותרה להשמעה בידי היוצר, היא קניינו הרוחני הבלעדי. נאפסטריסט שאינו מבין זאת משול למי שפולש ללא רשות לביתו של הזולת כדי לקחת משם משהו, שבעולם אידאלי צריך להיות שייך לכו-לם.
אנחנו לא חיים בעולם האידאלי הזה. מוסיקה פופולארית היא תעשייה ענקית מרובת-מתווכים. אמנים לא יכולים להגיע לתודעה ציבורית בלי שירותי התעשייה הזאת. התעשייה, מכונה משומנת ויקרה, מממנת את עלויות המסע מן הקלידים והמיתרים של האמן ועד לראש מצעדי המכירות. לפעמים מדובר במליוני דולרים – שעלותם מתחלקת לתקווה למכירת מליוני דיסקים. כשזה לא יקרה, התעשייה תצטמצם. היא תלך על בטוח: מדונה ו -יו2 לא יינזקו, אבל מי יעז להשקיע באמנים חדשים, לא לכל המשפחה ולא מאמצע הדרך, כדי להביא גם אותם לידיעת צרכני הדיסקים?

כל נאפסטריסט הוא גנב קטן

חירות היא מילה נורא יפה ושאיפה אנושית נאצלת, אבל בעולם מסודר היא לא כוללת גם זכות לפגוע בקניינם של אחרים. מאחורי המלים המעוקרות "הפרת זכויות יוצרים" מסתתר המונח הישן והוותיק "גניבה". כל נפסטריסט הוא גנב מאד קטן, וביחד הם מהווים אומה ענקית של גנבים. והם ותומכיהם מסוכנים בעיני, משום שנצחונותיהם מבשרים את הדרך לגסיסתה האיטית אך הבטוחה של היצירה המערבית.
בעוד שנה, שנתיים או שלוש אפשר יהיה להוריד בנאפסטר סרטים שלמים. הטכנולוגיה להחלפת ספרים כבר קיימת, אם כי הביקוש אינו ער במיוחד. מה עוד? בעידן השעתוק והשכפול הטכני, מעמדה של היצירה כ"חפץ" נעלם לגמרי, ובלי בלמים משפטיים הוגנים ייעלם גם מעמדה של היצירה כקניין. איזה אינטרס יהיה אז לתעשיית התיווך של יצירות לעשות את מה שהיא עושה כיום? מו"ל שיסתכן בהפצה פירטית של ספריו לא יחתום על צ'ק המקדמה לסופר, סוכן אמנים לא יצליח למכור את המוסיקאי המבטיח שלו לחברת תקליטים, תחנות רדיו ישאלו את עצמן למה לשלם עבור מה שהנאפסטריסטים מורידים חינם, ענקי הוליווד יגרדו בפדחות ולא יידעו את נפשם מרוב פחד. אט אט, בביטחה ובוודאות בלתי מעורערת, תלך היצירה המקורית ותגווע. וחמישים מליון נאפסטריסטים ימשיכו להוריד את מדונה ויו –2 לנצח, כי זה כל מה שיישאר.