בלי תשובות

אין ספק שהקורא הישראלי ראוי לביוגרפיה מקיפה ומוסמכת על מי שקובע במידה רבה את אופי חייו ואת זהות מנהיגיו, הלוא הוא יו"ר הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת. לפיכך שמחתי להופעת הביוגרפיה שיצאה לאור באחרונה שנושא, פרי עטו של העיתונאי הוותיק דני רובינשטיין. אלא שהשמחה התחלפה במהלך הקריאה בצער על החמצת הנושאים המהותיים והמרתקים באמת באישיותו של ערפאת. במקומם מוגש לנו בעיקר אוסף של סיפורי רכילות שכבר נלעסו לעייפה.

פעם רועה צאן, פעם אישה

קודם כל, קלישאות מעייפות בנוסח 'אדם חידה', 'מיסטר פלסטיין', 'הזאב המתעטף בעור של כבש', 'חתול בעל שבע נשמות', 'המולדת כמזוודה', ו'מי שאיננו ישן שניים-שלושה לילות במקום אחד'. שנית, כאמור, סיפורי רכילות (לא חדשים), שלא נבדקו ולא פורטו. המחבר הסתפק בהפנייה לדיווח עיתונאי אקראי, ובכך יצא לכאורה ידי חובת הבדיקה, אך הרי גם הדיווח העיתונאי הסתמך על רכילות.
למשל, סיפורי השחיתות של אנשי הרשות הפלסטינית, או התקפי הזעם של ערפאת. האם המחבר בדק ולו פרט אחד מסיפורים עסיסיים אלה? הוא מציין (עמ' 98), כי ערפאת הסתובב אחרי המלחמה ב- 1967 בגדה המערבית כשהוא מחופש פעם לפלאח, פעם לרועה צאן, פעם לכומר נוצרי ופעם לאישה. אין הוא מציין מה מקורותיו והאם בדק את מיסתרי ערפאת ואת "הישועה הפלאית (שלו) המעצימה את המיתוס" (שם). במקומות אחרים הוא כותב: 'טענו' שהוא מושחת, 'טענו' שתקבולי הקזינו ביריחו זורמים אל אנשיו, וכן הלאה. מי טען? הספר, שמתיימר לתת תשובות, מעלה אינסוף שאלות ותמיהות, שעליהן אין לו תשובות. במקום אחר מציין המחבר, כי הוא מצטט "מתוך הזיכרון" (עמ' 155). נו, באמת.
"השאלה לאן מוביל ערפאת את הארץ והאזור נותרה עד כה בלא מענה", מציין המחבר (עמ' 198). מוזר. אני חשבתי לתומי, שספר המתיימר "לפענח את מנהיגותו" של ערפאת, ככתוב על העטיפה האחורית, אמור לענות, לפחות חלקית, על שאלה זו. הפרק האחרון (שניים וחצי עמודים, 199-201) נקרא 'היורש', ומה שאפשר ללמוד ממנו הוא, שיורשו של ערפאת יהיה כנראה אבו-מאזן או אבו-עלא. כאילו אין מאבק מרתק - דורי, מנטאלי וגיאוגרפי - בתוך העולם הפלסטיני בשאלת ההנהגה העתידית, מאבק שחלק ממנו היא אינתיפאדת אלאקצה הנוכחית.

דמות מיתולוגית ומרוחקת?

הרושם הכללי הוא, שהספר משקף את אמצע שנות השמונים יותר מאשר את ימינו אנו, כאשר דמותו של ערפאת הייתה מיתולוגית ומרוחקת לישראלים. אפילו רשימת השמות והמונחים המכונה 'מבאר' (עמ' 209-234), משקפת את שנות השמונים. מופיעות בה דמויות מן העבר כמו חליל אלווזיר (נרצח באפריל 1988, לא כפי שנכתב), ג'ורג' חבש, נאיף חוואתמה, ר'סאן כנפאני, כתב העת 'פלסטינונא', חזית הסירוב וארגון 'צאעיקה' (שאינו פעיל לפחות עשרים שנה) - אך לא מוחמד דחלאן, מרוואן ברגותי ואישים אחרים בני זמננו. כדי לשוות לספר מראית מעודכנת הוכנס בו בחופזה פרק קצר על אינתיפאדת אל אקצה, שהוגדרה ב'מבאר' "כינויין של המהומות העממיות בשטחים שפרצו בסוף ספטמבר 2000". זהו.
גם מקורות הספר מציבים בעיה, שכן גם הם משקפים את כיווני שנות השמונים. אלא שמאז בואו של ערפאת לעזה הפכה הנגישות אליו קלה יחסית, ובוודאי לעשות הדמויות המלוות אותו שנים. מנהיגים ישראלים קיימו איתו אינסוף דיונים. איש מאלה לא רואיין לספר, ולפחות מחבר לא אומר זאת בספר. במקום זאת הוא מביא ציטוטים מראיונות של ערפאת לאוריאנה פלאצ'י מלפני שלושים שנה (עמודים 8, 111), מ'פלייבוי' או מביוגרפיות שהתפרסמו במערב בשנות השבעים והשמונים (עמודים 11, 24, 53, 111 ועוד).

אז למה הוא לא מתגלח

הספר הוא א-היסטורי. ערפאת זה אך נולד, ובאותו עמוד הוא כבר נכנס לשטחי הרשות הפלסטינית (עמ' 26). אין כאן חשיבה דינאמית, היסטורית או חברתית. יש שאלות כבדות משקל, שהמחבר אינו מנסה אפילו לענות עליהן: מהו מימד הזמן של ערפאת? כיצד הוא תופס את מדינת ישראל? האם תפיסתו השתנתה במהלך השנים? כיצד תפס את הסכם אוסלו? מהו יחסו המתפתח אל מדינות ערב ואל תפקידן בפתרון הבעיה הפלסטינית? מהי זיקתו האמיתית לאיסלאם? מהו היחס בינו לבין החברה שבה הוא חי, ועד כמה יהיה מוכן להקריב אותה למען היעדים הלאומיים? כיצד מסבירים את המשך התמיכה בערפאת למרות שהוביל את בני עמו מאסון לאסון? מה הוא באמת חושב על מחנה השמאל בישראל? מה סימל בשבילו 'המאבק המזוין', ואיזה תפקיד מילאה אצלו העובדה שהוא בן המעמד הבינוני-נמוך לעומת ההנהגה הפלסטינית הקודמת, שהורכבה ממשפחות האריסטוקרטיה, כמו חוסייני, נוסייבה ונשאשיבי? לשם מה התחתן עם סוהא טאוויל, מעבר לרכילות, שדווקא נמצאת בספר, ורכילות לא חסרה. לשאלה מדוע ערפאת אינו מתגלח הקדיש המחבר שני עמודים. לאינתיפאדת אלאקצה - שלושה.
בסיכומו של דבר, הספר, המתיימר "לפענח" את מנהיגותו של ערפאת, אינו עושה זאת, לצערי. חבל.

דני רובינשטיין, ערפאת - דיוקן, זמורה-ביתן, 255 עמ'

הביקורת מופיעה כאן כפי שפורסמה במוסף השבת של ידיעות אחרונות בתאריך ה- 23/2/01