אמריקה

אמי יושבת זקופה ליד לוח-העץ שאבי התקין לה על השולחן, מחליקה על פניו אריג משובץ שחור-לבן ואומרת בקול מגונדר: "אומרים לי שפפיטה עכשיו במודה, אז בבקשה: הנה להם פפיטה", כאילו בעל כורחה היא מצטרפת לטעם ההמונים. בחמישה שיעורים שביקרה בקורס לתפירה למדה לפרוש את זרועותיה על פני הבד בתנועות מהוקצעות של תופרת מיומנת. אבי ואני עוקבים אחריה בעיניים סוגדות כאשר היא מרימה את האריג בארשת נוזפת, ובוחנת בצמצום עפעפיים חוט סורר אחד, כבר מוכנה לגנות את האורג הרשלן.
"ישלנו בקורס איזה אחת מביאליסטוק" , הוא מוותרת לאורג, שבה ומותחת את הבד על פני לוח העץ. אנחנו בגבה אבל היא לא טורחת להביט בנו, מורגלת בהערצתנו המוחלטת היא יודעת שאנחנו תמיד קשובים לה, עומדים מאחוריה כשני משרתים, ואפילו את קולה היא לא טורחת להרים למעננו: "בחודש החמישי ובאה במיוחד בשביל לתפור שמלה להריון, כי פתאום הבגדים כבר לא עולים עליה. היא חשבה שהיא תישאר אותו הדבר עד החודש התשיעי, כי בגטו אחותה היתה בלי בטן עד הלידה. מדברת הרבה שטויות הביאליסטוק הזאת. היא חלמה שיש לה בבטן ילדה, וכשהיא קמה התחשק לה מסטיק, אז היא מאמינה שמישהו יושב למעלה ושולח לה סימנים. ויש לה כבר שם מוכן בשביל הילדה – " פרצה בצחוק והסתובבה אלינו, כשחקנית העומדת לבחון את נאמנותו של קהלה. "כמו השם של המסטיק הצהוב עם האישה מהפרופיל: תלמה או משהו כזה. לא תלמה – עלמה".
וכך הופעת בתוך חיי, עלמה רוט, ארבעה חודשים לפני שנולדת, שלושים וארבעה חודשים לפני שיתמוטט הכל. אבל בינתיים כולנו, שתי משפחות עשויות משני זוגות ושתי ילדות, מקיימים את חודשי השלווה האחרונים שלנו: את חבויה עדיין במעמקי הגוף ההולך וצומח; אביך מטפל באמך כאומנת מסורה; אמי מאושרת עם גזיר בד הפפיטה ועוד בד בצבע כחול גרנט שתמצא בקרוב; אני לומדת בתוך דקות לרכב על אופנים ואבי מתפוצץ מגאווה: בת חמש וכבר כל-כך מוצלחת.
השלט שניצב לפנייך על שולחן המרצים מכריז "עלמה רוט" ואת גוהרת מעליו, מפילה עליו צל, מאהילה על עיניך מפני הפרוז'קטור המסנוור ובוחנת את הקהל בעיניים עירניות. בפעם האחרונה שהתראינו, היית עיוורת כמעט מבכי. לרגע נדמה לי שעיניך חולפות על פני. גם אם נדמו כאילו הן מתעכבות עלי, אני לא חוששת שתזהי. צבע שיערי שונה ממה שהיה אז, אפילו שמי אחר. רק הזכרונות ההם, כאיש צעיר שנהרג וקפא בתצלום האחרון באמצע התנועה, נשארו כשהיו.

כבר שנים אני מתעניינת באספקטים שונים של הישרדות. בעיקר אני נמשכת אל מחקרים בנושא מנגנון ההכחשה. מדי פעם אני נוסעת לספריה של כתבי-עת, מחפשת חומר. ספרן צעיר שכבר מכיר אותי מכין לי רשימות קטנות. בפעם האחרונה הבטיח להראות לי איך מוצאים את המאמרים באינטרנט. מעבר למינוחים המקצועיים הנקיים, הנוחים, המגדירים את הדברים כמו כלובי-ברזל חזקים התוחמים את חיות הפרא, לוכדים אותי לפעמים – תמיד בשעות של תשישות או בחלומות – זכרונותיי הפרטיים מן התקופה ההיא, מתרוממים בתוכי כמו גאות שקטה אך פתאומית ומסוכנת, וגולשים אל מעבר למחסומי המילים המסודרות אל התוהו ובוהו ההוא שחיי נזרקו לתוכו כשאמא שלי ואבא שלך החליטו לעזוב את אבא שלי ואמא שלך, ארזו את חפציהם ובן-רגע, כאילו החליטו על כך בהטלת מטבע, חילקו ביניהם את הילדות, שהן אנחנו: אני בת שבע וחצי ואת בת שנתיים, ועדיין מגששות את דרכנו בתוך עולמותינו החדשים, כבר אנחנו מתחילות לבנות לעצמנו את האמיתות הנפרדות של חיינו.
שלוש עשרה שנים אחר כך נטיח זו בזו את האמיתות האלו. נתחיל מן הסדק הסמוי עדיין של רגע הבראשית בסיפור של הורינו, שיגרור לתוכו את שתינו, כמו סוס משתולל את רוכביו: רגע הפגישה של אמא שלי ואבא שלך. לפי גרסתי הוא הגיע ערב אחד לקורס התפירה ללוות את אשתו הביתה. הימים התקצרו והערב מיהר לרדת, והוא חשש שאמך, שבטנה כבר מתחילה לגלות את נוכחותך, תמעד בחושך. אך הוא לא מאיץ באמך לאסוף את חפציה ולמען האמת שוכח מה הביא אותו למקום הזה כי – כמוכה ברק – מעל לשורת ראשים הוא רואה את אמא שלי, כבר לבושה בשמלת הפפיטה החדשה שלה, המונחת עליה מדויקת כמו על אימום חייטים, גוהרת על שולחן התפירה, מסמנת בשקידה תך מכליב על בד בצבע כחול גרנט. לפי גרסתי נעלמים ממנו ברגע ההוא החדר על שתים-עשרה הנשים המחזיקות סיכות תפירה בין שפתותיהן המכווצות כמוכנות לנשיקה, ועל שתי המדריכות העמלניות העוברות שחוחות משולחן לשולחן ובודקות את התכים, וגם אמך ואת בתוך בטנה נעלמות, ורק אמא שלי נשארת, והיא מתקבעת בתוך חייו עוד לפני שהרימה את ראשה וראתה אותו, שקועה עדיין בבד המרדני שלא יניח לה לממש את תכניתה ולהפוך אותו לשמלה, והיא תיאלץ להסתפק בחצאית. אבל עכשיו, קצה לשונה בין שיניה מרוב ריכוז, היא לא יודעת עדיין שהאיש שעומד לטרוף את חייה ואת חיי בעלה ובתה בת החמש, עומד ונועץ בה מבט מכושף.
לפי גרסתך אבא שלך בא לחוג תפירה לקראת שעת הסגירה כדי ללוות את אמך הביתה. אמך מראה לו את מגזרת הנייר של חולצת ההריון שהכינה והוא מתפעל. מעבר לשולחן אמי שולחת מבט בגבר היפה, מסתכלת בלב מתהפך מקנאה איך הוא עוטף את אשתו בצעיף, איך הם פונים לצאת אל הרחוב החשוך. כל השבוע ראשה קודח מתכניות. בשבוע שאחרי-כן אמי, שעד אז התעלמה מקיומה של אמך, פתאום מאירה לה פנים. אמך, אסירת תודה על היחס החדש, מזמינה אותה ואת בעלה, ואת בתם הקטנה, שהיא אני, לבקר בביתה. ושם, יושבת בישיבה מהודרת רגל-על-רגל, חושפת את השסע לאורך הירך של חצאית הכחול גרנט שלה, אמי יוצאת למלחמה על אביך, מחזרת אחריו ללא בושה, מביכה את האחרים בפתיינותה. היא לא תרפה ממנו עד שתממש את תוכניתה, תכבוש אותו ותיכנס בינו לבין אשתו. לאחר לידתך תבוא לטפל ביולדת החלושה, תבלבל בסיפורי אמריקה שלה את האב הצעיר, המותש מלילות של חוסר-שינה בגלל התינוקת הבכיינית, תראה ללא נקיפות מצפון איך אמך נאחזת באביך והוא נשמט ממנה, איך לאט-לאט היא צוללת לתוך ייאושה, מאבדת את זיק החיים ומתחילה להפקיר את ילדתה. אבל בינו לבין התינוקת היא לא תצליח להיכנס, ואחרי שתנטוש את בעלה ואת ילדתה שלה, תיאלץ לקחת את הילדה הזרה, שהיא את, כעונש, כתמרור-תמיד על חטאה.
מעבר לשתי האמיתות, האפשריות שתיהן באותה מידה, קיימת העובדה האחת: שנתיים וחצי אחרי הפגישה ההיא בקורס לתפירה, אמא שלי עומדת על המדרכה מול השיכון שלנו והמון חבילות לרגליה. אבי, חיוור מאד, עוזר לנהג להעלות אותך על גג של טקסי, מתעלם מזרועה של אמי המושטת אליו לפרידה, ופונה הביתה. אני, למרות נוכחותם של הילדים הסקרנים המתקהלים סביבנו, למרות המון הראשים בחלונות, לא יכולה לעצור את עצמי מלדבוק בה, זרועותי סביב מותניה, כמבקשת להלחים את עצמי אל אבריה. גם היא מחבקת אותי, דומעת כולה. אני שואלת: "מתי תחזרי, אמא?" והיא אומרת: "כמה שאפשר יותר מהר", ועדיין דומעת היא קורעת את עצמה מתוך זרועותי הלופתות אותה ומחליקה לתוך המושב האחורי, ראשה נוגע כמעט בגג שעליו חייה ארוזים. בעיניים מעורפלות אני עוקבת אחרי הטקסי המתרחק כחרק ענקי הנמלט על נפשו, וצורחת "א-מ-א" ועיוורת כמעט חוצה את טבעת הילדים הצפופים סביבי, ורצה הביתה. ליד שולחן המטבח העירום, שהמפה שהיתה עליו הוסרה, קופלה ונטמנה באחת המזוודות, ישב אבי, גבו אל הפתח, שכמותיו מרעידות בבכי חרישי.