טונות של יכולת

נתחיל בסיפור שמאחורי הסיפור. יש בו לא מעט אופטימיות ותקווה, או נראטיב מימי מפא"י העליזים, אתם תחליטו מה בדיוק: אחד טריסטן אגולף, יליד פנסילבניה, השנה מלאו לו שלושים, מחליט לוותר על השכלה גבוהה לטובת נגינה בלהקת פאנק, נודד מאמריקה לאירופה ומתפרנס מעבודות מזדמנות, מתוודע לזבל של פאריס דרך הידיים ולזבל האנושי דרך הנסיון לעשות כסף כאמן רחוב, קצת רעב ללחם וכותב ספר.
הספר לא דומה לשום דבר שיצא לאור באמריקה בשנים האחרונות, ואגולף מגיע לחסרון כיס אמיתי מחמת דמי הדואר הגבוהים שהוא משלם, מפני ש–76 מו"לים שונים להם שלח את כתב היד אמרו לו, במלים מנומסות פחות או יותר, ש"אדון החצר" ממש לא מתאים להם. ואז יורדת משמיים פיה טובה ומפגישה את אגולף עם בתו של הסופר הצרפתי פטריק מודיאנו. אגולף נותן לה את כתב היד, היא נותנת לאבא, הוא מתעלף ומעביר להוצאת "גאלימאר" הצרפתית, אלה קוראים וחווים אורגזמות והספר יוצא לאור: מאז הוא מתורגם לכמה לשונות חשובות והופך רב מכר – מה שמוכיח כי יש בעולם פיות, או שאם יש קשרים, מי צריך פרוטקציה.

עוצמה מהדהדת

ולעניין עצמו: ספר מדהים, שאינו דומה לשום דבר שקראתי כבר שנים ארוכות: קפקא כתב פעם שאנחנו צריכים רק ספרים שפועלים עלינו כמו אסון, ו"אדון החצר" עושה את זה בעוצמה מהדהדת, במאניה מילולית שכבר הושוותה בביקורות לזרימה מטורפת של נהר מוצף. את אגולף כבר הישוו לפוקנר, למארק טווין, לפלאנרי אוקונור, לקורמאק מקארת'י ולמי לא, אבל יותר מכל הוא דומה לעצמו. היכולת להשמיע קול ייחודי היא הישג נדיר ברומן ראשון, וטריסטן אגולף – כדאי לזכור את השם הזה – ניחן בטונות של יכולת כזאת.

שפע של בערות ויאוש

ועכשיו כדאי גם לדבר על התוכן: בייקר, עיירה קטנה בשום מקום באמצע אמריקה, הצמיחה מתוכה שרידים פרהיסטוריים של ממותות, מפגשים בין מהגרים גרמנים לבין אינדיאנים, מכרה פחם אחד – ואת ג'ון קלטנברונר. חוץ מזה אין שם כלום. כלומר, יש שפע של בערות וייאוש, דעות קדומות ואפשרויות להשתכר עד מוות במסבאות מטונפות.
ג'ון קלטנברונר הוא הגאון הכי מוזר שיצא לי להכיר בין דפי ספרים. הוא מין ילד פלא חקלאי, שבמקום אחר היה מגיע לאוניברסיטה בגיל 12, אבל בייקר היא לא מקום אחר. היא שום מקום. את האנרגיות המניאקיות שלו מתעל ג'ון הקטן לעבודה יצרנית אובססיבית שנועדה להקים חווה לתפארת. זה כל מה שהוא רוצה בחיים, כבר בגיל שמונה, ויש לו תוכנית בת שני שלבים. אלף, לעזוב את בית הספר בגיל 16. בית, שיניחו לו. זה לא מסתייע, וכך במקום להיות חוואי למופת, שורה של אי הבנות טרגיות מובילה אותו לכלא. כשהוא משתחרר וחוזר לבייקר, גורלו מר משל אודיסאוס מפני שאיש לא מכיר אותו וגם אין לו לאן לחזור.

מנהיג פועלים לוחמני

הפרק הבא בחייו הופך אותו לעובד מסור עד פחד של מחלקת התברואה המקומית. אבל כשסביבו בוחרים בעיקר באופציית האלכוהוליזם, ג'ון מרגיש שעדיין לא אמר את המילה האחרונה. הוא רוצה להשיב לבייקר את הכבוד האבוד של מלאכת הכפיים. הוא האיש האחרון שמתאים לתפקיד של מנהיג פועלים לוחמני, אבל ייתכן שמנהיגים כאלה לא צומחים רק במספנות של גדנסק ונהיים אחר כך נשיא פולין. אחרי הכל, אנחנו בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
הצרה היא שהן לא מוגבלות רק לכאורה. למעשה, ערכה של עבודה הוא ערך שקוף ומוכחש במחוזות הקפיטליזם הפרוע, וג'ון, שמעולם לא הבינו בדיוק מה הוא רוצה, הופך לחבית אבק שריפה אנושית ככל שמאבקו תופס תאוצה. בסוף יהיו אסונות טבע, הצתות ומקרי מוות. אם צלחתם את נהר המלים הפרוע, תמצאו שאי אפשר להפסיק לקרוא, ושאפשר ליצור יופי זועם וקשה מתוך סיפור מנומנם על איש מוזר אחד. והכי חשוב: שעדיין אפשר לפגוש, פה ושם, ספרים שהמחוייבות החברתית-פוליטית שלהם עמוקה, ושהאסתטיקה שלהם מחוברת בטבורה לעשייה המוסרית של היוצר. קראתי פעמיים מחמת ההתרגשות. גם התרגום הבעייתי של שתי המתרגמות לא מצליח לפגום בחוויה, אם כי למי שיכול, מומלץ לקרוא באנגלית.

אדון החצר, טריסטן אגולף. מאנגלית: צילה אלעזר ודנה אלעזר-הלוי, זמורה ביתן והד ארצי, 436 עמודים