חסמבה לייט

הידד! האח! האירו את המערה החשמלית! "חסמבה" חוזרת למדפי חנויות הספרים בחמישה כרכים ראשונים של סדרת ספרי הילדים הכי פופולארית והכי אהובה שנוצרה אי פעם במקומותינו. יד על הלב, בנים: בהנחה שאתם בני ארבעים פלוס מינוס, האם לא פינטזתם פעם שירון זהבי ישוגר לשליחות עלומה בניכר ויקראו לכם למלא את מקומו? ויד על הלב, בנות: האם לא רציתן להיות תמר, סגניתו? ואולי נודה כולנו שאחת המכות הקשות של בגרותנו היא הידיעה שירון זהבי מבוסס על דמותו של ירון לונדון, ולא ככה ראינו בדמיוננו את מפקד חסמבה הבוגר?
אז הנה הם חוזרים: "חסמבה או: חבורת סוד מוחלט בהחלט", "חסמבה בבית האסורים", "חסמבה ושודדי הסוסים", "חסמבה ואוצר הזהב של המלך הורדוס" וגם "חסמבה וילדי ההפקר", שהיה – ועודנו – הרבה פחות מותח מן הרביעיה הראשונה.
אני מתה עליהם. כארבעים כרכים קטנים של חסמבה שמורים אצלי בבית, ולא תוציאו ממני מילה רעה אחת על החבורה ועלילותיה. בשבילי הם יהיו תמיד החופש הגדול של כיתה א', אז התוודעתי אליהם בתדהמה. הם היו גם תמצית מזוככת של ישראליות, כזאת שבתור עולה חדשה רק יכולתי לקנא בה, אז קינאתי במרץ ואהבתי כל רגע. זה לא המקרה לערוך דקונסטרוקציה נמרצת לטקסטים. לא כל אהבה צריך לפרק.
הם חוזרים ובגדול: כלומר, בפורמט גדול, באות גדולה ומרווחת יותר – האם ילדי שנות האלפיים קצרי רואי מאחיהם בני שנות החמישים והשישים? לא יודעת. העובדה שהספרים גדלו מיטיבה עם האיורים, והכל בסדר – חוץ מכמה דברים לא ממש קטנים וגם די מעצבנים.

חסמבה ושודדי המילים

"קצצוני קצץ – אפשר להתפוצץ!" קורא צ'מברליין החצרן של קיבוץ רגבים ב"חסמבה ושודדי הסוסים", במקור, ובהחלט אפשר להבין מדוע הוחלט לעדכן את הלשון ולגרור אותה אל תוך האלף הנוכחי, אבל אני מתקשה להבין את מדיניות הבחירה של המעדכנים. "חרולים" במקור הם " עשבים וקוצים" כאן, מחשש שילדים לא יבינו – אבל למה שיבינו מהי איספלנית ומהו פרימוס? אני מניחה שמתוך כבוד לטקסט לא הרבו בשינויים, אלא שאם מבקשים בהוצאת כינרת ובהוצאת זמורה ביתן – שתיהן חתומות על המפעל הזה – שילדים בני ימינו יקראו, לא מספיק להפוך "בקצרה" ל"בקיצור", ואי אפשר לצפות שילדים יידעו מהו "אייזן" (בגרמנית וביידיש – ברזל. ובעברית של ימינו – בין אחלה לסבבה). כך שלצורך העדכון נעשה מעט מדי.
אלא שבדיקה יסודית של "חסמבה ושודדי הסוסים", המקור מול החידוש, מגלה חיש קל שנעשה גם קצת יותר מדי. ראשית, מישהו החזיק במספריים של צנזור מטעם משמרות הפוליטיקלי קורקט. דוגמאות? בבקשה: "תמיד אמרתי שילדות אינו יודעות לשמור סוד, רטן הג'ינג'י" – כך במקור, כשרחל מקיבוץ רגבים מנסה להסביר למה היא וחבריה זקוקים לסיוע חסמבאי בהול. ובנוסח החדש: אין דבר כזה. יוק. נמחק.
וכשרחל שואלת משהו ובמקור היא "מוכת תמהון והתפעלות", מנמיכים לה את הטון בחידוש, שם רחל רק התפעלה. והנה אחת נוספת: כשברל הכובס בקיבוץ רגבים נתקל בתעלומת החפצים הנעלמים, מתרחשת במקור סצינה כזאת : "אותה אישה שהחלה לומר משפט זה, בלעה רוקה בפיה והחלה משתעלת. ברל הכובס נעץ בה מבט שהצמיתה מיד לספסלה". ברל מודל 2001 רק "נעץ בה מבט מאיים". ויש עוד, אבל אין עקביות: אם כבר פוליטיקלי קורקט, תורידו את הסינר מתמר ותנו לירון זהבי לבשל לחסמבה. אבל מי בכלל צריך בסדריות בספרים האלה? יופיים מצוי בבוטות שלהם, בישירות שלהם, ובזה שהם לא התחנפו לאף אחד, חוץ מלצבא הגנה לישראל.

חסמבה בהרפתקאות מסוכנות בשוויץ

המספריים ממשיכות לעבוד: "באנו בגלל המסתננים הערביים", כך רחל במקור, ובחידוש – "באנו בגלל המסתננים". מה קרה לכן, מספריים? מאיפה באו המסתננים, משוויץ? וכשמנשה (התימני) חוזר למערה שבקיבוץ כשהוא מחופש, במקור כתוב, "ערבי ניצב בפתח המקלט. הערבי שלף אקדח וצווח בקול גדול", אז אם הבנתם את תנועת המספריים, במודל החדש כתוב "שודד" ולא "ערבי".
חילופי דברים לא הכי עדינים מתרחשים מדי פעם בין גיבורי חסמבה, וגם כמה כאפות עפות לפה ולשם. כשעוזי הרזה שואל במקור מהי התוכנית לתפיסת השודדים, הוא גם חובט באהוד השמן בצווארו. במודל 2001 החבטה נעלמת, כמו גם כמה דחקות על משקלו העצום של אהוד. "תסלח לי שאני מפריע לך" נשאר, אבל "שתוק ואל תפריע" קוצץ. וסיפור שלם של מנשה התימני על ילד יהודי חכם ו"גוי ערום" הושלך כולו לפח, השד יודע מדוע.
כשילדי חסמבה נלכדים במערה בקיבוץ בגלל רעידת אדמה פתאומית, במקור הם "היו מהרהרים בבתי הוריהם שעה שיקבלו את בשורת האסון". במודל החדש, חסמבה לייט, אין להם הורים בקטע הזה. פשוט נמחק. כשטיפות המים נוטפות מכתלי המערה אט אט, "כבתפילת אזכרה לבר מינן", בחדש הן רק "דמעות עצובות".

חסמבה ותעלומת מ. אריה

אין לי הסברים משכנעים גם למה שמתרחש בהמשך. ילדי חסמבה הנועזים לוכדים את השודד הנורא מוסטפה ג'מאלי, ובמקור הוא מהרהר בליבו כך: "ילדי היהודים הם בחורים כארזים, גיבורים ממש". בעיבוד: "הרהר בליבו איך העזו הילדים לאסור אותו". האם לצורך יחסי שכנות טובה עם ערביי עבר הירדן נעשו ההשמטות המכוונות הללו? או סתם כדי לעדן את מה שאינו טעון עידון, כי דמותו של הערבי בספרות הילדים של שנות החמישים באמת היתה דמות מאיימת עם שפם עד שהתגלתה גם כחסרת כוח, מוח ומוטיבציה. במערכת שמורות עוד דוגמאות, אבל העיקרון הוא זה שמטריד. במילה אחת: למה?
ועוד תעלומה אחת זקוקה לפתרון. ל"חסמבה" המקוריים היו כמה וכמה מאיירים מוכשרים. מ. אריה חתום על ציורי "חסמבה ושודדי הסוסים" במקור: בחסמבה לייט, קוראים לו "שמואל כץ", ואילו בחסמבה לייט מס. 4, "אוצר הזהב של המלך הורדוס", המאייר הוא דווקא מ. אריה. וחוץ מזה הכל אייזן. אייזן בטון אפילו.