לטוס איתו

היא גדלה במקום שהיא קוראת לו 'הקהילה', מן הסתם קיבוץ, בית ילדים, ללא אהבת אם ואב, במקום שמטרתו ליצור פועלים חרוצים ואחידים, למחוק כל סימן של זהות אינדיווידואלית. עכשיו, בראשונה, היא רוצה למצוא את עצמה, לגלות את נשיותה בתוך גוש הבשר שבו כלואה נשמתה.
חנה, היא ה'אישה באור', מוצאת את עצמה במזרח הרחוק, בטוקיו, מארחת במועדון לילה מפוקפק. עכשיו היא סוף סוף דיווה, כמו שתמיד רצתה, אבל היא ריקה לגמרי, עיניה חלולות והיא רואה רק צורות וצבעים, בלי תכנים. במקום למצוא את עצמה היא מוצאת פרסונה זרה, קונסטרוקט פאם-פאטלי שבנתה, שכולו מלאכותיות וזיוף: השמלה מועתקת ממגאזין אופנה איטלקי (והיא נראית בה, כמובן, שמנה בהרבה מהדוגמניות שבתמונה), העגילים מזויפים, הגרביונים נקרעו, האיפור כבד ונמרח, סנדלי העקב פוצעים את בשרה.
החלום של חנה על האמנציפציה הנשית הפך לסיוט של זרות וכאב. מיואשת ואבודה היא יורדת בסולם הקלאסה היפאני לרובע יוקרתי פחות, שאליו מגיעים העובדים הפשוטים ולא הבוסים, ובמקביל מוצאת לעצמה זן מאסטר, מורה רוחני לחיים. בשלב זה, שהוא די קרוב לתחילתו, 'אישה באור' הופך לספר משעשע להפליא, וממש לא בטוח שלכך התכוונה המחברת.
הזן-מאסטר, כמה נוח, הוא גם יועץ רוחני לחברת קוסמטיקה גדולה, כך שתיאורטית לפחות, הוא יכול להעמיס עליה תמרוקים תוך שהוא עוזר לה למצוא את האור הפנימי שלה, אבל הוא מסתפק בסיור מודרך במפעל, שהוא אחד משיאי הגיחוך של הספר. האיש, בכל אופן, לוקח אותה אל הקומונה שלו שמחוץ לעיר, ושם הספר טובע בענן של תיאורים קלישאיים וטורדניים.
במנזר חנה מקבלת את מה שתמיד רצתה: אישה יחידה בעולם של גברים, ואז היא מתאהבת באחד תיאו, שתיאורו, שימו לב, "כולו היה להבה של השראה, אש של התלהבות בלי גרם של משקל עודף" (עמ' 59), כלומר, רוחניות היא באמת דבר נחמד ורצוי שיש לשאוף אליו, אבל בכל זאת, הרזון הגופני מהז'ורנלים תמיד יישאר האידיאל האמיתי. תיאו לא מחזיר לה אהבה, ואז תראו מה קורה: "דפקתי את הראש על הקירות הפנימיים שלי... נבוכה ואבודה באזורי הספר הבוציים והסבוכים של הנפש שלי" (עמ' 66), וזאת מכיוון ש"לא היה אף אחד כמוהו בעולם כולו, הוא היה כל כך מיוחד" (עמ' 70). נותר רק לסכם שמבוכתה של העלמה החסודה חנה היא כאין וכאפס לעומת הכלימה הסמוקה שחש הקורא למקרא התיאורים המנופחים האלה.
בתוך כל התום הבתולי המעט מתיש הזה, דווקא הקטעים הארוטיים, שלא לומר פורנוגרפיים ממש, מצליחים לעורר ולהביא איזו חווית ראשוניות חזקה. המרחק בין אירוח לבין קיום יחסי מין עם לקוחות הוא, מן הסתם, קצר. הוא יכול להיות טראגי או טראומטי – למעשה, סביר להניח שהוא כזה – אבל אצל הגר ינאי הוא עובר דרך עדשת 'פלייבוי' מרוחה בווזלין. כלומר, התיאור מרגש ואפקטיבי, אבל לא כל כך מציאותי: יש בו טעם של חטא ותשוקה במקום של ניצול והשפלה, ובאופן מצער אולי, המין חסר המשמעות וה'טכני' בעיקרו הרבה יותר מרגש מזה שנעשה מתוך איחוד נשמות, תשוקה ואהבה אמיתית. לא נעים.
הפתרון היחיד למצוקותיה של חנה הוא הליכה למנזר מבודד בהרים. שם הגיבורה מאוד מופתעת מכך שהנזירים נראים חסרי מנוחה ולא מרוצים מהמארחת לשעבר, שהגיעה מהעיר הגדולה כדי להפר את שלוות הזן הסטואית שלהם. "רציתי לגור במקום שבו האנשים יידעו להעריך את היופי המוזר והבלתי מושלם הזה שיש בי" (עמ' 115), היא מטיחה באב המנזר הצעיר, המסתורי והשרמנטי, הקורא שוב נמלא מבוכה קשה. עכשיו היא עסוקה בלשנוא את הנזיר המרתק, ואנחנו אמורים להמתין בסבלנות הולכת ומתקצרת עד שתבין שהיא אוהבת אותו, והוא יבין שהוא אוהב אותה ,והיא תעביר אותו על דתו והם יחיו באושר ובעושר, "מתלהטים ונסחפים אחד לתוך השני" (עמ' 211).
אחרי הכל, רומאן רומנטי נבוב הוא רומאן רומנטי נבוב גם כשהוא תקוע על לא עוול בכפו אי שם בתוך מנזר זן יפאני שכוח אל. לזכותה של הגר ינאי ייאמר, שבתוך כל הציפיות והמצוקות, הרומאן הרומנטי שלה חולף על פני הקורא באיוושה קלילה, שעשויה להפוך אותו לספר טיסה מושלם. שלוש ארבע שעות קצרות, והגעתם ליעדכם מסופקים.

הגר ינאי, אישה באור, כתר, 278 עמ'.

מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות"