53 שנים, 53 ספרים

ישראל היא חלום של סופר. תיאודור הרצל, מחזאי מצליח בוינה ועורך מדור הספרות בעיתון "נוייה פרייה פרסה", הקים אותה במלים ב"אלטנוילנד", רומן עתידני של סוף המאה ה-19, ובו תמצאו אומה נאורה של דוברי גרמנית שחיה בטריטוריה שלווה ונקייה שבירתה בחיפה. חוזה המדינה אפילו לא העלה על דעתו אפשרות שהשפה העברית אכן תקום לתחייה, ודובריה יקללו, יתכתבו, יאהבו, ישנאו, יצוו ויסרבו ויכתבו בה ספרים.
ההישג התרבותי הכי חשוב של המעשה הציוני הוא השפה שנוצרה כאן: הדבק החברתי המלכד אולי לא מצוי בין כריכות אלא במפעלות הגשש החיוור, נעמי שמר, סשה ארגוב וזוהר ארגוב, אבל על המדף יש אלפי ספרים – טובים וטובים פחות – שתורמים כל אחד ליצירת פאזל ענק של ישראליות. פאזל בעברית זה "תצרף" או "תכתיך", שתי מלים שלא התאזרחו אצלנו. בתוך ההישג העצום של תחיית השפה חבוי עוד הישג, חשוב לא פחות: העברית מתפתחת באורח עצמאי, בלי תכתיבים מגבוה. גם הספרות, אבל לא תמיד זה היה כך. הספרות העברית החדשה, החילונית, החלה להיכתב מתוך התגייסות של סופרים למפעל הציוני, והם המשיכו להתגייס גם אחרי שהמפעל הוקם ועמד על הרגליים. ברבע המאה האחרונה הם הולכים ומשתחררים מתחושת האחריות הכבדה למצב האומה, אבל עדיין מסמנים, מציירים והוגים – כל אחד בדרכו – את מפת הישראליות.
לכבוד החג, הנה רשימה של 53 ספרים, לאו דווקא לפי הסדר הכרונולוגי שלהם, שלא היו יכולים להיכתב אלא כאן, שהם חלק מבנק הזכרונות הקולקטיבי של קוראי העברית, ששינו את פני השפה שלנו, שהם "אנחנו" ממש כמו סוסיתא, שניצל בפיתה, פסטיבל הזמר והפזמון, הדגל וההמנון. כולם נכתבו אחרי 1948, ולכן לא תמצאו כאן את ברנר או עגנון, ביאליק או טשרניחובסקי, למרות שהבאים אחריהם התכתבו איתם, אהבו אותם ומרדו בחותמם הספרותי.

1. במו ידיו / משה שמיר

שמיר הוא הסופר שיצר והמציא כמעט במו ידיו את הגיבורים המיתולוגיים של מלחמת השחרור ואת דמות הצבר כעלם בלונדיני מסונדל ולוחם, בלי עבר והיסטוריה. "אליק נולד מין הים", כותב שמיר. ממש כמו ונוס.

2. ימי צקלג / ס. יזהר

קוראים לו "הרומן המכונן של הסיפורת הישראלית", ולמרות שהוא ארוך מן התנ"ך וקוראים מעטים צלחו את 1,155 העמודים שלו, עדיין מדובר ברומן המלחמה הכי טוב שנכתב כאן מעולם. חבורה של בני עשרה מתחפרת בפיסטין שכוח-אל בדרום בעת מלחמת העצמאות ומחכה לזמנים טובים יותר.

3. הטור השביעי / נתן אלתרמן

בימי התום, למשורר הלאומי היה טור קבוע ב"דבר", וכל שבוע התפרסם בו שיר מענייני השעה. הכתיבה הכי מגויסת שיש לנו, אבל זכויות היוצרים על הפטנט שמורות למהפכה הבולשביקית דווקא.

4. חסמבה / יגאל מוסינזון

44 כרכים של הרפתקאות ציוניות מסמרות שיער, חינוכיות ומגוייסות למיגור המסתננים האכזרים, וזה אחרי שירון זהבי וחבורתו גמרו למגר את הבריטים האכזרים. יום עוד יבוא וימצאו את המערה החשמלית, ואז נדע שכל מילה אמת.

5. ברזים ערופי שפתיים / דוד אבידן

מבשרה של מהפכת השירה העברית בדור הפוסט-אלתרמני. השירה התנערה מן הגיוס הרבה לפני הספורת, ואבידן הוציא את השירה העברית מן הנפטלין וחיבר אותה למודרניזם, כמו אצל אומות מתוקנות שלא קיבלו עצמאות ב-1948.

6. מכוות האור / אהרון אפלפלד

נועד להזכירנו כי למרות מאמצי המגוייסים, הישראלי החדש לא נולד מן הים ויש לו עבר, אם כי בני זמנו של הספר הזה בחרו להכחיש את העבר ואת כל מה שנתפס בעיניהם כ"גלותי", כולל השואה.

7. חימו מלך ירושלים / יורם קניוק

גם כשמלחמת העצמאות הפכה לזכרון נוסטלגי מתוק-מריר, היא עדיין היתה החוויה המכוננת של כותבי העברית. חימו הוא אחד האנטי-גיבורים הראשונים בספרות המלחמה שלנו.

8. חרבת חזעה / ס. יזהר

הנובלה הראשונה בספרותנו שניסתה לערער את מיתוס טוהר הנשק והצליחה עד כדי כך שגם בשנות השמונים עדיין עסקו ברצינות בשאלה אם צריך ללמד את זה בבתי ספר, אם לאו.

9. בארץ אהבתי / לאה גולדברג

הטריטוריה השירית היא כמיהה לארץ שכבר לא תהיה לעולם, ואפילו המשוררת יודעת זאת.

10. ילקוט הכזבים / חיים חפר ודן בן אמוץ

מלחמת העצמאות, מתברר, לא היתה אלא עילה להיזכרות נוסטלגית בדמויות מיתיות ומגוחכות כאחד מימי הפלמ"ח העליזים, כשהצ'יזבטים זרמו סביב המדורה ועוד לא ידעו שלפינג'אן קוראים בעצם "באקראג'".

11. לזכור ולשכוח / דן בן אמוץ

זה היה אחד המעשים הספרותיים הכי אמיצים בזמנו: סיפור מלחמתו של אורי לם בעברו- שלו ובעול הזכרון של השואה בצל אהבה לאשה גרמניה נכתב בעברית "מדוברת", כלומר, לא שגיבה ונשגבת ולא עוברת את הרף של המורות לספרות – אבל חיה, נושמת ומדברת עד היום.

12. אלוהים מרחם על ילדי הגן / יהודה עמיחי

המשורר הכי אהוב על קוראי השירה העברית אולי לא היה מהפכן גדול, אלא דווקא מתעד פואטי של רוח המקום וזמן, וכך הוא "ישראלי" יותר מנתן זך ומאיר ויזלטיר גם יחד.

13. מיכאל שלי / עמוס עוז

מאלה שאהבו את הספר ואלה שאולצו לקרוא אותו אפשר להרכיב חצי מדינה. חנה גונן תקועה בחיי נישואין לא מספקים בירושלים הקטנה והחונקת, וחולמת על אהבתם של התאומים הערבים הסקסיים חליל ועזיז.

14. הצוענים של יפו, אדי קינג, נסיכה אמריקאית / נסים אלוני

לחבר את מחוזות העליבות המקומיים לפנטזיות מגלומניות של גיבורים נוגעים ללב – איש לא ידע לעשות זאת כמו נסים אלוני, והגיע הזמן שגם המערכונים שכתב ל"גשש החיוור", בהם המציא את השפה הגששית – יכונסו אף הם בספר.

15. סלאח שבתי / אפרים קישון

המחזה והסרט, וכל מילה מיותרת: כשעולה מהונגריה ממציא עולה ממרוקו, ככה זה נראה, לטוב ובעיקר לרע.

16. דנידין, הרואה ואינו נראה / און שריג

כמו גיבורו הדמיוני, גם שמו של המחבר הוא פיקציה, אבל עלילות הגבורה נועדו להזכירנו כי טרם הגיע הזמן לילדים זיג-זג, וכי כל הכישורים העל טבעיים של גיבורנו חייבים להירתם להצלת המולדת מסכנות מסמרות שיער, ויפה שעה אחת קודם.

17. כל הסיפורים / א.ב. יהושע

תמצאו שם את "שלושה ימים וילד", ובו התחבטות בשאלת הנורמליות הישראלית ואם יש דבר כזה – אבל גם את "מול היערות", מן הסיפורים היותר טובים שנכתבו כאן מעולם וגם קיבעו את דמותו של "הערבי השותק" בספרותנו - הוא שותק כי לשונו כרותה ולא נדע אם הוא הצית את היער או לא.

18. הספר המשוגע / חיים גורי

שוב, 48' המיתולוגית, אבל כאן זו מניפה פוסט-מודרנית מקסימה ומדהימה בחדשנותה, והמלחמה אינה העיקר כי אם הרעות, הקנאה והאהובה בת האלמוות.

19. פרשת גבריאל תירוש / יצחק שלו

זה היה רומן לבני הנעורים שזכה להצלחה גם אצל הגדולים, ובמרכזו מורה כריזמטי שהוא גם לוחם במחתרת, שקודם משחרר את תלמידיו מבערות ורק אחר כך נקרא לדגל.

20. הדוד פרץ ממריא / יעקב שבתאי

אסופת סיפורים מוקדמת ומשובבת נפש של הכותב הכי מופלא ב"דור המדינה". הסיפורים הם קפסולות קטנות של מקום וזמן – ניחוחות של מושבה ויושביה האקסצנטריים - וגם נורא מצחיקים.

21. שירים שונים / נתן זך

אסופה מ-1968 שהיא המשך המהלך המודרניסטי בשירה העברית, אבל גם צעד עצום בשחרורה של לשון השירה מכבלי המוסכמות הפרובינציאליות.

22. סליחה שניצחנו, אוי למנצחים / אפרים קישון וקריאל ("דוש") גרדוש

שרוליק עם כובע הטמבל והסנדלים הופך למכונת מלחמה מפוארת, וממגר את ההומור של קישון לטובת סגידה טוטאלית לכוח, בשנים של "מעולם לא היה מצבנו טוב יותר".

23. עיר ימים רבים / שולמית הראבן

ירושלים הקטנה והקוסמופוליטית של ימי המנדט הבריטי ותחילת המדינה, ערב רב של תרבויות ונטיות משיחיות, סיכוי אחרון לנאורות, ובתווך – שרה אמריליו, אחת הגיבורות המרשימות ביותר בתולדות הספרות העברית.

24. עזית, הכלבה הצנחנית / מוטה גור

קיצור תולדות ההרפתקה הציונית לילדים מתחיל בחבורה, ממשיך באחד שלא נראה ומסתיים פחות או יותר בכלבה נועזת ההולמת בעורף האויב בנחישות ובגבורה עילאית.

25. חסות / סמי מיכאל

שני פצעים גדולים מתחת למעטה האופטימי נפתחים על רקע מלחמת ששת הימים: האחד הוא הקרע הבלתי נמנע בין ערבים ליהודים בישראל, והשני - בין יהודי המזרח לבין מורשתם המוכחשת לטובת ישראליותם החדשה. מן הספרים היותר טובים שנכתבו כאן אי פעם.

26. מישל עזרא ספרא ובניו / אנטון שמוש

מניצני חיפוש השורשים במסורת המזרח: סאגה משפחתית על עלייתו ונפילתו של בית ספרא ועליית הדור הבא לישראל ההולכת ונבנית.

27. המאהב / א.ב. יהושע

כשבתו של מוסכניק מתאהבת בגראז'ניק הערבי של אבא ובורחת מן הבית ומלחמה מאיימת באופק, נרקח כאן בליל מאוד מקומי של פחדים ושנאות, דעות קדומות וארוטיזציה של האויב. היה רב מכר ענק בשעתו, אבל פרשני א.ב. יהושע לא סבורים כי מדובר בטוב שבספריו.

28. ליל העשרים (מחזה) / יהושע סובול

בביתניה, חור בסוף העולם, מתכנסת חבורה של חלוצים לבירור אידאולוגי ואישי נוקב אודות דרכם הקיבוצית ושנאתם הגוברת זה לזה ולמקום השומם אליו הגיעו. מראשוני הטקסטים שראו כי השבר הציוני מצוי בעצם החלום.

29. בדרך לעין חרוד / עמוס קינן

רומן אפוקליפטי שמנבא את סופנו בתוך דם, אש, תמרות עשן והפיכה צבאית של שריונאים חובשי כיפה, כשרק רדיו עין חרוד החופשית מפריד בין השפיות לאבדון.

30. עת הזמיר / חיים באר

זהו ההמשך של "נוצות" האהוב שהתחפר בילדות ירושלמית. חבורה של משגיחי כשרות צבאיים ופרחי-חזנים מתמודדת עם המציאות החילונית של צה"ל, ערב צמיחת "גוש אמונים". הסוף מרהיב: כדור גדול של אש עולה על כולנו בספר. אולי עוד יעלה, אם הפסימים שבין סופרינו צודקים – ואין ביניהם הרבה אופטימיים.

31. תת ההכרה נפתחת כמו מניפה / יונה וולך

אסופת שירים של המשוררת היחידה שחיה כאן את רוח הסיקסטיז עד תום וכמעט בזמן אמת, בהתחשב בכך שהסיקסטיז בישראל התרחשו בסבנטיז.

32. לא שם זין / דן בן אמוץ

הספר החריד את המורות לספרות בקיץ שלפני מלחמת יום הכיפורים, אבל אי אפשר שלא לקרוא אותו לאור המלחמה. זהו מסעו של צעיר לפני ואחרי הגיוס, לפני ואחרי הפציעה והנכות שמשנה את חייו ואינה תורמת דבר לחיי האומה, בספר שלשם שינוי מגויס לטובת ההומניזם ולא לתפארת מדינת ישראל.

33. התגנבות יחידים / יהושע קנז

חבורה של טירונים מעצבת את עצמה ואת הישראליות בבה"ד 4 בשנות החמישים. הרומן שהעניק לקנז את חותם הקנוניזציה.

34. זכרון דברים, סוף דבר / יעקב שבתאי

שניהם נעים במחוזות הפוסט-ציוניים של תל אביב, עיר שמנסה להיות חילונית וגם שפויה, אבל לא כל כך מצליחה – בעיקר בשל חבורת האנטי-גיבורים שמעטרת את הדפים ואת רחובות העיר שבדפים.

35. מנוחה נכונה / עמוס עוז

סוף למיתוס של הקיבוץ כצנצנת שבה מתגורר מלח הארץ, וככל הנראה הרומן הכי טוב של עוז, על השבר וההתפכחות מרעיון מקומי גדול.

36. ספר הנענע / ארז ביטון

החל מ-1977, ולא במקרה, אפשר לשוב ולהתגעגע למרוקו גם בשירה הישראלית החדשה. "אצלנו בכפר טודרה" לקוח משם.

37. קיץ אלכסנדרוני / יצחק גורמזאנו-גורן

מעידן הגעגוע ללבנט כפי שצריך היה להיות, לפני 48', כשעוד ניתן היה לקיים חיים יהודיים באלכסנדריה אשר במצרים מבלי לדחוס כל עמוד בגעגועים די מזוייפים לציון.

38. עוגיות המלח של סבתא סולטנה / דן בניה-סרי

עוד עמוד תווך בבניין ה"מזרחיות" בספורת העברית, וכאן מדובר במזרחיות של ניוול, בערות, אמונות טפלות וחיים קשי יום ומסוגרים בשכונות קלאוסטרפוביות בירושלים.

39. ברנהרט /יואל הופמן

למרות שמדובר בפרוזה לירית ובספר למיטיבי-קרוא, יש בו פליק-פלאק מקסים לאחור, ותמונות מקוטעות של ירושלים בימי המנדט, כפי שהן מצטיירות בתודעה של ברנהרט, יקה ארכיטיפי שאינו יכול להשלים את המהלך הציוני ולהפוך ל"אחד משלנו".

40. עיין ערך: אהבה / דויד גרוסמן

הספר החשוב יותר שנכתב כאן אודות השואה, והראשון שמכיר בצורך ליצור מעולם מפורק ספרות מפורקת, לא משהו מנחם עם התחלה, אמצע וסוף. יש בו גם מחווה ענקית לסופר גדול, ברונו שולץ, שנהרג בירייה בראשו סתם כך באמצע הרחוב בעיר הולדתו.

41. פה ושם בארץ ישראל / עמוס עוז

נסיון אחרון וכשלון מרהיב לתעד את הלכי הרוח בארץ הזאת מעיניו של מי שכבר הפך לאייקון תרבותי, ובאמת אין לו מושג מה הולך.

42. תעתועון / יצחק בן נר

הביקורת לא אהבה את הספר המצוין הזה, שמביט באומץ בעיניו של נער, דור שלישי לצה"ליות, שהולך להילחם בילדים עם אבנים במחנות פליטים וחוזר עם תחושה קשה של סירחון וסיאוב.

43. כל השירים / אבות ישורון

קול ייחודי בשירה המקומית, והמשורר היחיד שהעז לגרור את היידיש אל תוך שירתנו המתחדשת – וגם המשורר הכי "מקומי", נאחז תדיר בפיסת נוף אורבנית, בעץ, במראה חולף של ישראליות שתמיד מעוררת בו השתאות ראשונית, כאילו זה עתה ירד מן הספינה ביפו.

44. צמאון / שולמית הראבן

שלישיית נובלות שמתרחשת לפני ואחרי השחרור – ממצרים העתיקה. הראבן היא בין המעטים שהעזו להתמודד עם חומרים מקראיים, היחידה שהצליחה ליצור עבורם שפה גבישית כבדולח, וגם לבחון את סוגיות הסוד של העם הזה כשהתהווה: מהי חירות? כיצד היא מתאפשרת לצד אמונה באל חסר גוף? כיצד שורדים במקום הזה, אם בכלל?

45. ברזניץ / חיים לפיד

עניין של טעם, ולטעמי – ספר המתח הכי טוב שנכתב כאן. הוא טבול כולו בהוויה התל אביבית המיוזעת, הנואשת מעצמה, משוטריה הלא מושלמים ומפושעיה האקראיים.

46. מר מאני / א.ב. יהושע

כיצד מדביקים בחזרה את המהלך ההיסטורי היהודי שנותץ ונשכח – אל תולדות היהודים במדינתם? חמישה מונולוגים מבריקים שמצליחים לחבר פיסות עבר לכלל היסטוריה במרחב הים תיכוני.

47. אחטייה / אמיל חביבי

כיצד נראית מלחמת השחרור בעיני הצד שהפסיד בה את מולדתו אות זהותו ועוד מצא בעצמו מעט כוח כדי לצחוק על כל זה? חביבי היה אחד הסופרים הכי מוחמצים אצלנו, ובספר הזה, כמו גם ב"סראיה בת השד הרע" הוא פשוט נוגע בגאונות.

48. ערבסקות / אנטון שמאס

לפני שנואש מישראל כתב שמאס את ספר המלחמה והכשלון שלו, שהוא סאגה של משפחה ערבית שהולכת ומתפוררת ונחנקת תחת השלטון הציוני הנאור.

49. יעקבי וליידנטל, חפץ, סוחרי הגומי (מחזות) / חנוך לוין

אמרו שלא היה לנו אמן כלוין, אמן הרישום של הנפש היהודית ההומיה בעלבונה האמיתי. בחייו ואחרי מותו התברר שהנפש הזאת ממלאת תיאטראות בצופים שמזהים בה יסודות מנפשו של השכן, אבל את עצמם הם מתקשים לראות במראה.

50. הזמן הצהוב / דויד גרוסמן

אחד הנסיונות האחרונים לתעד "אותנו" מעיני ה"אחר", בסדרת שיחות עם פלסטינים בצל ימי האינתיפאדה ולאחריה.

51. מקדמות / ס. יזהר

אחרי שתיקה של 34 שנים חזר נסיך הפרוזה הישראלית למחוזות ילדותו- עוד בטרם הגיע המנדט הבריטי – ובספר הזה וב"צלהבים" משורטטת ילדות והתבגרות מוקדמת בעיקר כשיר אהבה לנוף שממדיו ככמדי אנוש.

52. שירת הסירנה / עירית לינור

בבקשה לא להרים גבה: הספר הוא ציון דרך בהתנרמלות של הספרות העברית, ותיאור ראשון של הדור הפוסט-ציוני שצמח כאן. אז מה אם זיונים, מנורות הלוגן מעוצבות ובגידות קטנות מעניינות אותו יותר מסקאדים שנוחתים על ראשו?

53. דולי סיטי / אורלי קסטל בלום

פנטזיה עתידנית על תל אביב, עיר של רבי קומות ואנשים הזויים ששום סם מנחם אינו יכול למחוק מתודעתם את השואה, שנות הכיבוש והחרדה הקיומית, שהיא היסוד הנפשי החזק ביותר של גיבורי הסיפורת העברית – כשהם מוכנים להודות בקיומה.

ועוד כמה, כי למה להסתפק ב-53 רק בגלל התאריך:

"פונדקו של ירמיהו" / בנימין תמוז: עתידנו יהיה רע. קואליציה של חרדים בנוסח האיייטולות יקיימו כאן משטר פונדמנטליסטי שמייצר נשק ודגלים עבור צבאות כל העולם. עוד אפוקליפסה מפחידה אבל אפשרית למדי.
"פיפל" / ק. צטניק: השואה יצאה מן הארון בסדרת ספרים מחרידים בישירות שלהם. ק. צטניק הוא כינוי למי שהיה במחנה ריכוז. יחיאל די-נור הביא אל הדפים נפש שסועה ומדממת, ובין אם הם רוצים להודות בכך ובין אם לאו, כותבים שהם דור שני לשואה ועוסקים בה ביצירותיהם עברו דרך תחנת התרבות הזאת.
וגם: "כל השירים עד כה", דליה רביקוביץ'. "מכתבים ושירים אחרים", מאיר ויזלטיר. "עם, מאכל מלכים", יצחק לאור. "חדר", יובל שמעוני – ואחרון – לא על פי הסדר הכרונולוגי – "2020" של חמוטל שבתאי. הגם שהוא מתרחש לא עכשיו ולא כאן, הוא מסמן אפשרות אחת לשואה עתידית שתפגע בכו-לם, מתוך שוויון מלא ובלי הבדלי דת, גזע ומין – בדיוק כמו שכתוב במגילת העצמאות.