יצחק מרדכי: גזר הדין המלא

1. הנאשם הועמד לדין על פי כתב אישום שייחס לו ביצוע עבירות מין בשלוש נשים. הנאשם זוכה באישום השלישי, בעניינה של המתלוננת שעבדה כפקידה במשרד התחבורה והורשע בעיקר המעשים שיוחסו לו בשני האישומים האחרים.
בשנת 1992 שימש הנאשם בתפקיד אלוף פיקוד צפון בצה"ל. הקצינה א' היתה מזכירתו. באחד הערבים הסיע הנאשם את א' למקום מבודד בחורשה בשם "בת-יער" ובתוך המכונית, בניגוד לרצונה, רכן עליה, חיבק אותה, פער פיה בכוח ונישק אותה. בתאריך 15.10.1992, סמוך לשעת חצות, הביא הנאשם את א' לדירתו בנתניה, חיבקה בניגוד לרצונה, אחר כך התיישב לידה על הספה כשרק מגבת לגופו, נשכב עליה בניגוד לרצונה, ניסה לפתוח את בגדיה, ריתקה בכוח גופו לספה, התחכך בה עד שהגיע לסיפוקו מעל בגדיה, שאז א' גלשה מתחתיו ונמלטה מהדירה. הנאשם הורשע בשני מקרים של מעשה מגונה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 348(א), בנסיבות 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
בשנת 1996 שימש הנאשם בתפקיד שר הבטחון בממשלת ישראל. בתאריך 13.11.1996 הוזמנה נ', פעילה פוליטית, לבית הנאשם, על מנת לשוחח על תפקיד מזכירת השר בירושלים. הנאשם ונ' ישבו על הספה, לפתע רכן הנאשם על נ', חיבקה והכניס ידו לחזה, בין החולצה לחזיה. הנאשם הורשע בביצוע מעשה מגונה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

עדויות האופי של ההגנה

2. ביום 20.4.2001 נשמעו ראיות וטיעונים לעונש. מטעם הנאשם הוגשו שני מכתבים: האחד של עורך הדין ד"ר אמנון גולדנברג והשני של רא"ל (מיל.) משה לוי. כמו כן העידו אלוף (מיל.) שמואל ארד והמפכ"ל לשעבר אסף חפץ.
עו"ד גולדנברג העלה על נס את התנהגותו האצילה וההגונה של הנאשם בעלילה שהעלילו עליו בפרשת קו 300, הדגיש את נכונותו להקריב אינטרסים אישיים לטובת הכלל ואמר כי איציק מרדכי הוא חבר אמיתי.
רא"ל (מיל.) משה לוי כתב על שרותו הצבאי המשותף עם הנאשם במשך עשרות שנים, התפקידים שמילא וחלק מהפעולות בהן השתתף הנאשם: מ"פ צנחנים במלחמת ששת הימים, מרדפים בבקעת הירדן 1970-1968; מפקד פעולות מעבר לקוי האויב בנילוס, מחנה קטיפה בסוריה, בטריפולי ופשיטה משוריינת בלבנון; מג"ד במלחמת יום כיפור, בקרב הידוע בחווה הסינית שם קיבל עיטור העוז; סמח"ט צנחנים, השתתף בקרבות מבצע ליטני, קצין צנחנים וחי"ר ראשי; מפקד אוגדה במלחמת שלום הגליל, אלוף פיקוד.
רא"ל לוי הדגיש את הקשר המיוחד שיש לנאשם עם משפחות שכולות ופצועי צה"ל.
אלוף (מיל.) שמואל ארד העיד על הכרות של למעלה משלושים שנה עם הנאשם, כפקודו וחברו: קרבות בהם נטל הנאשם חלק וחרף את נפשו: מלחמת ההתשה בסיני, בקעת הירדן, רמת הגולן ומשימות מעבר לקוי האויב, קרב החווה הסינית, מבצע ליטני, מלחמת שלום הגליל. אלוף ארד דיבר על התכונות האישיות הנדירות שהפכו הנאשם ללוחם, מפקד וחבר: דייקנות מבצעית, קור-רוח, מסירות ונחישות, חיילות ודוגמא אישית, אחריות וידיעה של מפקדים ופקודים כי ניתן לסמוך עליו, יכולת לגדול ולצמוח עם התפקיד, אלוף שלושת הפיקודים, שר הביטחון, אדם המקפיד לשמור קשר עם משפחות חללים ופצועי צה"ל.
המפכ"ל לשעבר, אסף חפץ, מכיר את הנאשם מאז שנת 1965 בשירות בצה"ל וכמפכ"ל שעבד מולו כשהיה שר הבטחון. מר חפץ חיזק את דברי אלוף ארד והדגיש את אומץ ליבו של הנאשם, הקרבתו, אחריותו והתחושה שיש על מי לסמוך. כל זאת בצד יחסי אנוש ויחסי עבודה טובים בכל מקום בו היה. מר חפץ אמר כי בתקופת שירותו כמפכ"ל (1998-1994) אינו זוכר מקרה בו המשטרה חקרה מקרים כגון דא שאירעו לפני 9 ו-10 שנים.

עמדות התביעה וההגנה לגבי העונש

3. עמדת המאשימה היא, שיש להטיל על הנאשם עונש מאסר בפועל שלא בעבודות שירות ולקבוע כי בעבירות יש קלון, על מנת שחברותו בכנסת תופסק בהתאם להוראת סעיף 42 א' לחוק יסוד: הכנסת. ב"כ המאשימה פירט הנסיבות לחומרא: העבירות החמורות בהן הורשע הנאשם, ניצול הדרגה והתפקיד, דפוס ההתנהגות של הנאשם, התנפלות פתאומית על המתלוננות, אין מדובר במעשה חד פעמי, הפגיעה בקורבנות והזלזול בהן. ב"כ המאשימה לא התעלם מהנסיבות המשמעותיות לקולא, אך לעמדתו, נסיבות אלה צריכות להילקח בחשבון רק באשר למשך תקופת המאסר בפועל, והדגיש את הגישה המחמירה של הפסיקה בעניין עברייני מין, במיוחד כאשר מדובר במספר עבירות, ואת הצורך בהרתעת הרבים.
עמדת הסניגוריה היא, כי לכל היותר יש להטיל על הנאשם מאסר על תנאי, עקב הנסיבות לקולא: עצם ההרשעה היא עונש, מסע עונשין תמידי בתקשורת, הרקע הנדיר של הנאשם, החקירה המיוחדת של המשטרה בפרשה וחלוף הזמן הרב מאז האירועים. הסניגור הדגיש, כי המתלוננות א' ו-נ' סירבו להתלונן ושוכנעו בדווקנות על ידי בכיר חוקרי משטרת ישראל, המקרה של נ' הינו מינורי וכי א' המשיכה לעבוד עם הנאשם שנתיים אחרי המקרים, והביעה רצון מפורש כי לא יפגע. לעמדתו, גם בעבירת מין, בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן כמו מקרה זה, הפסיקה אינה מחייבת הטלת מאסר בפועל.

"עבירות שיש בהן קלון"

4. ככלל, שיקולי הענישה העיקריים הם גמול, הרחקת סכנה מהחברה, הרתעת העבריין, הרתעת הרבים, שיקום ונסיבות אישיות. במסגרת הגמול יש להביא בחשבון את חומרת העבירות והנזק לקורבנות. במסגרת הנסיבות האישיות יובאו בעיקר שיקולי הקולא. במקרה הנדון בפנינו שיקולי הענישה העיקריים הם גמול, הרתעת הרבים והנסיבות האישיות של הנאשם.
כאשר איש ציבור מורשע מתנגשים שני עקרונות עונשיים: מחד, ההליך הפלילי, ההרשעה והפרסום הכרוך, בכך מהווים, ככאלה, חלק מגמול על המעשים ויש בהם כדי להרתיע אחרים. מאידך, איש ציבור מהווה דוגמא לכלל ובשל מעמדו נוטים ליחס לדרגת ענישתו משמעות רבה יותר, על מנת שיראו ויראו.
גזירת הדין, מלאכה קשה היא, וקשה שבעתיים במקרים בהם העבירות חמורות אך קיימות נסיבות אישיות מיוחדות של העבריין. במקרה שבפנינו, המשימה קשה פי שבעים ושבע שכן איש ציבור מן המעלה הראשונה, איש צבא מנעוריו, חייל וקצין עתיר זכויות, עבר עבירות מין, עבירות אשר חברתנו סובלת מהן וסולדת מהן, עבירות שיש בהן קלון.

המעשים מצדיקים עונש מאסר בפועל

5. המעשים שעשה הנאשם מצדיקים עונש מאסר בפועל: הנאשם ניצל את דרגתו ותפקידו וביצע מעשים מגונים בקצינה שהיתה מזכירתו האישית, ובפעילה פוליטית שביקשה עבודה - שתיהן צעירות ממנו בעשרות שנים. המקרים פוגעים ומשפילים, בעיקר האירוע בדירת הנאשם בנתניה. מעשים נלוזים כאלה ראויים ככלל לענישה משמעותית ודווקא במקרה של איש ציבור כה מפורסם, עשוי להיות לעונש כזה אפקט הרתעתי חשוב.
עם זאת, בפנינו נסיבות מיוחדות: המתלוננת א', בה ביצע הנאשם המעשה היותר חמור, המשיכה לעבוד עמו שנתיים נוספות ויש בכך קורט של מחילה. הנאשם אף זוכה להערכתה המלאה והיא הזילה דימעה כאשר דיברה על האלוף שקלונו נחשף (עמודים 68-66 לפרוטוקול). הנאשם עשה שימוש בכוח, אך לא היה אלים כלפי א'. מאז ביצוע העבירות חלפו 9 ו-5 שנים ולחלוף הזמן יש משמעות. אף כי בעבירות מין, לחלוף הזמן עקב חשיפה מאוחרת - משקל מקל פחות (ראו: ע"פ 4721/99, 5232/99 פלוני נ' מדינת ישראל, טרם פורסם), מעבר הזמן "מקהה את הטעם החברתי והמשפטי שבמיצוי הדין", יש בו טעם של מחילה והקלה בכוח שיש בהרתעה (ראו ת.פ. (י-ם) 55/96 מדינת ישראל נ' פרומדיקו בע"מ ואח' (עמ' 300).
חקירת המשטרה במקרה זה היתה אף היא מיוחדת בכך, שראש מחלקת החקירות במשטרת ישראל, ניצב סידבון, קיים שיחות אישיות על מנת לשכנע את א' ו-נ' להתלונן, כאשר א' לא חפצה, בתחילה, להתלונן כלל ועיקר ומחוקרי המשטרה שהגיעו אליה נדרשה מלאכה לא פשוטה של שכנוע על מנת שא' תיאות, בסופו של דבר, להתלונן.

"בהרשעה עצמה טבועה עוצמה רבה"

השיקולים היותר מרכזיים נוגעים לעצם הרשעת הנאשם ולמשמעותה מבחינתו, ולעברו החיובי המיוחד.
הרשעה בעבירת מין הינה מכה אנושה לאיש ציבור ולקריירה ציבורית. מרבית הנאשמים מרצים עונש, משלמים חוב לחברה, וחוזרים למסגרת חייהם, בדרך כלל אותה מסגרת בה חיו קודם. אולם, כאשר בעצם ההרשעה יש שינוי מסלול חיים או סיכוי רב לכך, כאשר עצם ההרשעה גורמת או תגרום לדחייתו של הנאשם מתוך המערכת הציבורית, הרי בהרשעה עצמה טבועה עוצמה רבה והשפעה מרחיקת לכת על עתיד הנאשם, טבוע אלמנט עונשי. אולם, בכך לא די כדי למנוע מאסר על העבירות בהן הורשע הנאשם, וכאן המקום להתייחס לנסיבות האישיות. לנאשם קריירה צבאית מפוארת שמעטות כמוה. במשך כ-32 שנים נטל חלק במלחמות ובמבצעים, סיכן את גופו ונפשו למען המדינה, זכה בעיטור העוז על קרב קשה בחווה הסינית במלחמת יום כיפור, פיקד ברמות הגבוהות ביותר וזכה להערכה רבה. הוא לא הסתפק בכך, שמר ושומר על קשר אישי עם משפחות חללים ופצועי צה"ל. בכל אלה וגם בהיותו איש ציבור מאז 1995, צבר לעצמו זכויות רבות.

"החברה אינה צריכה להשליך את גיבור האתמול"

בצד החשבון שעורכת החברה עם הנאשם שעבר עבירות מין משמעותיות, חייבת החברה לאדם זה חוב של ממש, ובית המשפט אינו יכול להתעלם מכך. מדובר במפעל חיים של אדם שגם אם חטא באופן חמור, לא ראוי להתעלם ממפעל זה ולהתמקד בעבירות שבוצעו. מדובר בעברו של אדם שנבנה לאורך שנים, לעתים תוך סיכון חייו, ללא קשר עם ההליך הפלילי כאן. שירות צבאי מפואר אינו מהווה חסינות מפני עונש, אולם ביום בו השם הטוב נפגע והמוניטין הציבורי מתרסק, השירות המפואר נשקל לכף זכות, וביום פקודה חברה אינה צריכה להשליך את גיבור האתמול אשר למרבית הצער הוא העבריין היום (ראו דברי כב' השופטת פרוקצ'יה בת.פ. 55/96 הנ"ל בעמ' 305: "תרומה ייחודית זו עומדת לו כקו זכות ביום מבחן והיא לעולם אינה נשכחת". במקרה שנדון בע"פ 673/81 פנחס ממן נ' מ"י, פ"ד לו(4), 476, הורשע הנאשם בגרימת מוות נער במהלך קטטה. בית המשפט העליון הביא בחשבון את השרות הצבאי הסדיר המצוין של הנאשם, חירוף נפשו במלחמת של"ג, קידומו לדרגת סמ"ר ומדריך. בית המשפט רואה בתרומה המערער בצבא שיקול מכריע ואומר: "אולם סבורים אנו כי ההתפתחות האמורה, שבאה בעקבות גזר הדין, ובמיוחד כל שעבר על המערער במלחמת 'שלום הגליל' ותרומתו לצה"ל מאז ועד היום, מצדיקים גישה יוצאת דופן והתחשבות נוספת". עונש המאסר בפועל שהושת על הנאשם הומר כולו במאסר על תנאי.
עומד בפנינו הנאשם, אשר ההרשעה מהווה עבורו מכה קשה. הנפילה מאיגרא רמה, בה היה לבירא עמיקתא קשה וכואבת יותר, שכן האיגרה היתה באמת רמה והבירא באמת עמוקה. בעת ריסוק קריירה מזהירה ושברון גוף ונפש, בית המשפט אינו צריך לבוא ולמחוץ את הפגוע על ידי ענישה מחמירה.

רמת הענישה בעבירות אלה: 4-9 חודשים בפועל

ב"כ הצדדים ציידו אותנו בתקדימים, איש לגישתו: התובע לחומרה והסניגור לקולא. כל מקרה לגופו ולנסיבותיו, אך התמונה הכללית העולה מכלל הפסיקה כי במקרים "רגילים" בעבירות קא עסקינן, העונש נע בין 9-4 חודשי מאסר, לעתים בעבודות שירות. במקרים מעטים מסתפקים במאסר בעבודות שירות ובמקרים מעטים העונש יותר משנת מאסר בפועל.
במקרה שנדון בע"פ 4009/92 אבי עמר נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 94(3), הורשע הנאשם באינוס. מתוך התחשבות בנסיבות מיוחדות נדון הנאשם לששה חודשי מאסר בעבודות שירות. במקרה שנדון בת"פ 165/99 (י-ם) מדינת ישראל נ' ברזין (טרם פורסם), הורשע הנאשם במעשה מגונה בנסיבות מחמירות בקטינה בת 13.5, ובשל נסיבות מיוחדות הוטלו עליו ששה חודשי מאסר בעבודות שירות. בשני מקרים אלה לא עמדה לזכות הנאשמים קריירה צבאית כה משמעותית.
המקרה של הנאשם שבפנינו הוא אחד מאותם מקרים נדירים בהם אין להטיל מאסר בפועל: צירוף של הרשעה בה טבוע שינוי מהותי במסלול החיים עם שירות צבאי, המהווה במדינתנו ערך חברתי נעלה, מצדיק גישה יוצאת דופן ללא מיצוי חומרת הדין עם הנאשם.
לאור כל האמור, אנו מטילים על הנאשם, יצחק מרדכי, מאסר על תנאי של 18 חודשים, שלא יעבור תוך שלוש שנים מהיום עבירה של פרק י', סימן ה' "עבירות מין", לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

דעת המיעוט: השופטת ר' פרידמן-פלדמן

מקובלים עלי דברי חברי, הן לגבי מהות העבירות וחומרתן, עבירות שיש עימן קלון, והן לגבי הנסיבות המקלות העומדות לזכותו של הנאשם. יחד עם זאת, לו דעתי היתה נשמעת היה ניתן לנסיבות המקלות משקל קטן יותר והיה נגזר על הנאשם עונש מאסר לריצוי בפועל:
א. הזמן שחלף מאז ביצוע העבירות - ראשית יש לציין כי מאז הוגשו התלונות לא חלף זמן רב עד משפטו של הנאשם, כך שגורם הזמן, שיש בו בדרך כלל נסיבה לקולא בשל עינוי דין שעובר נאשם, אינו נסיבה של ממש לקולא במקרה זה. שנית, אילו היה מדובר במעשה בודד בשנת 1992, ניתן היה לטעון כי מדובר במעשה יחיד שנעשה לפני שנים רבות. אולם, לאחר המעשים שבוצעו בשנת 1992, בוצעו המעשים הנוספים בנובמבר 1996. תקופה זו כבר איננה כה רחוקה ממועד פתיחת החקירה - כשלוש וחצי שנים לאחר מכן. מדובר במעשים דומים, אף אם חמורים פחות, מעשים המצביעים על כך שהנאשם לא שינה דרכיו. לפיכך, חלוף הזמן מהווה נסיבה לקולא אך לא במידה המצדיקה המנעות מהטלת עונש מאסר בפועל.

"אין לו אלא לבכות את חוסר מזלו"

ב"כ הנאשם התייחס בטעוניו להליכי החקירה הבלתי רגילים שהיו בענינו של הנאשם. לדבריו, לגבי אדם אחר לא היו מתבצעות חקירות כאלה ואדם אחר לא היה כלל עומד לדין בגין מעשים שנעשו שנים קודם לכן. לענין זה יש לציין כי הנאשם אינו ראשון, ולמרבה הצער ככל הנראה גם אינו אחרון, העומד לדין בגין עבירות מין שנעברו שנים קודם לגילויין. זה טיבן של עבירות מין, שלעיתים מתגלות הן רק שנים רבות לאחר שבוצעו. יתכן שאילו היה מדובר באדם אחר, לא היתה המשטרה טורחת לחקור באינטנסיביות כפי שחקרה, אולם, לאחר שנתברר משפטו של הנאשם ונקבע כי ביצע את המעשים המיוחסים לו, אין לו אלא לבכות את חוסר מזלו על גילויין של העבירות, ואין הוא יכול להנות מכך שאלמלא נתגלו לא היה נענש בגינן.
ב. מעדותה של א', כלפיה נעשו המעשים הקשים יותר, עולה כי היא מחלה לנאשם על מעשיו ואיננה מעוניינת בענישתו. עם זאת, בעמדתה כלפי הנאשם כיום, תשע שנים לאחר שבוצעו בה מעשים קשים על ידי הנאשם, אין כדי להפחית מחומרת המעשים. על פי עדותה של א', בעת האירועים בנתניה היא היתה היסטרית. לאחר שנחלצה מתחת גופו של הנאשם ונמלטה מביתו, במהלך הנסיעה לביתה היא הקיאה, כשהגיעה לביתה היא התקלחה, צררה את מדיה בשקית נילון ולמחרת נפטרה מהם. דברים אלה מעידים על הטראומה שעברה א', וקשה לדעת איזו השפעה היתה לארועים לאחר מכן. אמנם, א' המשיכה לעבוד במחיצתו של הנאשם משך כשנתיים לאחר האירועים, אולם היא נתנה לכך הסבר בצורך להוכיח את עצמה, בחשש שתצטרך לתת הסברים על עזיבה ובחשש מחשיפה. למעשה עולה מדבריה של א' כי נאלצה להמשיך לעבוד במחיצתו של הנאשם ואין לזקוף זאת לזכותו. בנסיבות אלה, אף שיש לתת משקל לעמדתה של א' כיום, אין זה משקל רב ביותר.

"המסר המועבר לאנשי צבא ולאחרים קשה ביותר"

ג. אין חולק על כך כי לפנינו אדם שתרם רבות למדינה, סיכן עצמו למענה וצבר לעצמו זכויות רבות. אין גם חולק על כך שעקב החקירה והמשפט נהרסו חייו האישיים והמקצועיים של הנאשם, שנפל מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, נפילה קשה וכואבת ביותר.
עם זאת, יש לזכור כי דוקא בהיותו של הנאשם במקום בו היה - קצין צה"ל בדרגה הכמעט גבוהה ביותר האפשרית, אלוף כל הפיקודים, שר הביטחון בממשלת ישראל, ובנצלו מעמדו בתפקידים אלה בעת ביצוע העבירות, טמונות גם הנסיבות המחמירות מבחינתו של הנאשם. דווקא אדם בדרגות בכירות כאלה, ראוי שיהווה דוגמא לכפופים לו, כשבמקרה זה הדוגמא שנתן הנאשם גרועה ביותר והמסר המועבר לאנשי צבא ולאחרים קשה ביותר. יש להוסיף כי הסיכון שנטל על עצמו הנאשם, בבצעו את העבירות בשעה שהיה בדרגות בכירות ביותר - אלוף הפיקוד ושר הביטחון, הוא סיכון כי מגובה זה יפול אם יתפס במעשיו. כגובה התפקיד כך גובה הנפילה.
יש להדגיש כי גם "אדם רגיל" המורשע בעבירות כגון אלה טבוע לו "אות קלון" בעצם ההרשעה בעבירות מין ונהרסים חייו – הן חיי המשפחה, הן אבדן מקום עבודה ו"סגירת דלתות" במקומות תעסוקה אחרים והן חייו החברתיים. על אחת כמה וכמה נאשם הנשלח לרצות מאסר בכלא - שהייה בכלא איננה קלה לאיש, כמו גם השתלבות בחברה ובשוק העבודה לאחר השחרור מהכלא, במיוחד בעבירות בהן עסקינן. "נפילתו" של הנאשם אולי גדולה יותר, אך צפויה.
ד. לכך יש להוסיף את העובדה שלא עומדת לנאשם הודאה כנסיבה לקולא. גם בטעוניו לעונש הוסיף הנאשם וטען, כפי שהוא זכאי לעשות, כי חפותו תוכח. עם זאת יש בכך כדי להצביע על העובדה שהנאשם אינו לוקח אחריות על מעשיו.
הנאשם, באופן בו בחר לנהל את משפטו, אילץ את המתלוננות לבוא ולהעיד. הוא הכפיש את שמה של נ', בגירסה שנדחתה על ידי בית המשפט. בשל הצורך להעיד הדרדר מצבה הנפשי של א', כעולה מעדותו של ניצב סדבון. עובדות אלה אף הן גורם שיש להביא בחשבון בגזירת דינו של הנאשם.

"האינטרס הציבורי גובר על נסיבותיו האישיות"

סופם של דברים - מחד, עומד לפנינו נאשם שניתן לומר כי חייו נהרסו, הקריירה שלו, שמילאה את כל חייו, התרסקה, הפרסום החריג שניתן לפרשה גרם לו נזק בלתי הפיך ולמעשה חייו לעולם לא יחזרו לקדמותם. נאשם זה אינו זקוק עוד לענישה כגורם מרתיע. מנגד עומד נאשם שנשא בתפקידים ציבוריים בכירים ביותר. מבחינה זו, ישנה חשיבות רבה למסר שיצא בגזר דין זה, הן לגבי התנהגות ראויה של חיילים בכלל ומפקדים כלפי הכפופים והכפופות להם, הן לגבי התנהגות ראויה של אנשי ציבור, והן בכלל, מסר לגבי התייחסות ראויה לרצונם ולגופם של איש ואישה. מסר זה חשוב הן כשלעצמו, כגורם מחנך, והן כגורם מרתיע כלפי אחרים. גם אם מבחינתו של הנאשם די בעצם ההליכים שעבר עד היום ובודאי במאסר על תנאי, אין די בכך מבחינת המסר שעל בית המשפט להעביר. ניתן לומר כי האינטרס הציבורי גובר במקרה זה על ההתחשבות בנסיבותיו האישיות של הנאשם. אינטרס זה מכתיב ענישה משמעותית.
מכל האמור לעיל עולה כי העונש הראוי לו לנאשם הינו מאסר לריצוי בפועל, אף לא בעבודות שירות, תוך התחשבות בנסיבות המקלות בקביעת משך המאסר.
לפיכך הייתי גוזרת על הנאשם מאסר בפועל, ולא בעבודות שירות, למשך 4 חודשים, ומאסר על תנאי למשך 12 חודשים, אותם לא ירצה הנאשם אלא אם יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר כל עבירה לפי פרק י' סימן ה' לחוק העונשין התשל"ז-1977.

התוצאה

ברוב דעות נגזר בזה על הנאשם מאסר על תנאי של 18 חודשים, שלא יעבור תוך שלוש שנים מהיום עבירה לפי פרק י', סימן ה' "עבירות מין" לחוק העונשין התשל"ז-1977.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מהיום.
ניתנה היום, ז' באייר, תשס"א (30 באפריל 2001), במעמד הצדדים.