הישראלים

הרומאן הראשון של גבריאלה אביגור-רותם, 'מוצרט לא היה יהודי', הופיע לפני כתשע שנים וזכה, בצדק, לתגובות חמות. העובדה שנדרשו לה שנים לא מעטות כדי להשלים ולפרסם ספר שני יכולה להעיד רק לזכותה. זו עדות על רצינותה של יוצרת, שבניגוד לרבים מעמיתיה לא נסחפה אחרי רוח הזמן הבהולה, לא התפתתה לנפק תכף ספרים נוספים, אלא נטלה שהות ארוכה, שהיתה נחוצה עד להבשלת הרומאן הבא.
ואכן, מדובר ביצירה בעלת ערך, רומאן סבוך ועשיר, כתוב היטב, שניכר כי הושקעה בו עבודת צירוף וליטוש קפדנית. זאת ועוד: מדובר בספר בהחלט שאפתני, שמבקש להתמודד עם כמה מן בצמתים המשמעותיים ביותר של קיומנו כיחידים וכציבור, "רומאן ההולך בגדולות", כהגדרתו הנכונה של עורכו יגאל שוורץ.
זהו סיפורה של לויה קפלן, שנולדה מייד אחרי מלחמת העולם השנייה ועלתה ארצה בגיל רך, עם הוריה, ניצולי השואה. בילדותה נעלמה אמה מחייה – לא ברור לאן – ולויה גדלה בחברת אביה הפרופסור, ידידו הטוב דוידי ובנו נחום, במין תא משפחתי ייחודי של שני אבות ושני ילדים. חוויות ילדותה ונעוריה סבבו בעיקר סביב חפירות ארכיאולוגיות – זה היה עיסוקם של שני האבות, שהתחקו בקנאות אחר שרידים מעברה הכנעני הקדום של הארץ. אחרי מות אביה, והיא בת 21, עזבה בזעם את השכונה שבה גדלה, ובמשך 27 שנים עבדה כדיילת אוויר, חייתה בעיקר מטוסים וניתקה כל מגע עם עברה.

המרחב הקולקטיבי

כעת, בגיל 48, היא חוזרת אל שכונת ילדותה, בעקבות צוואתו של דוידי, שמת והוריש לה את ביתו. הבן, נחום, נפל כטייס לפני שנים רבות. זמן ההווה של הסיפור נפרש על פני שנים רבות. זמן ההווה של הסיפור נפרש על פני חודשי ההתחברות האיטית של לויה עם עברה: עם השכונה, ששינתה את פניה והפכה לפרבר עירוני אמיד; עם חברי ילדותה; עם הזכרונות על אהבתה הראשונה; עם סוד היחסים הטעונים בינה לבין נחום; עם דמות דוידי המת, שהטיל עליה בצוואתו משימה נכבדה כתנאי לקבלת הירושה; ובעיקר עם סיפור קורותיהם של הוריה בתקופה השואה. סיפור זה לא סופר לה מעולם והיא משחזרת אותו, צעד צעד, בעזרת מסמכים שגילתה ובסיועו של ידיד, היסטוריון, השומר בידיו אוצרות של ידע. בתוך כך היא נוסעת לטרזין, שבצ'כיה, אל המחנה שבו שהו הוריה בימי המלחמה, ושם מזומן לה הגילוי המרעיש מכל.
מדובר במרקם חיים עשיר מאוד. בחזיתו מצוי ההווה הישראלי הדחוס של 94', שהאלימות מרחפת בחללו בד בבד עם תחושת הסכנה הגוברת לחיי ראש הממשלה רבין. ברקעו מצטיירת תקופת הילדות בשכונה בשנות החמישים. ברקע הרחוק יותר, שנות המלחמה בטרזינשטאט וגם עלילות הקדומים הצפונות בממצאים הארכיאולוגים. החיים הפרטיים של כל הדמויות שזורים במרחב הקולקטיבי: בלוח השנה היהודי, הנוכח כאן בהבלטה על חגיו וטקסיו; בהאזנה כפייתית לחדשות ולבשורות הקשות הנשמעות בהן; בהוויה הדביקה של החבר'ה, שלויה חוזרת ונטמעת בה מייד כאילו מעולם לא עזבה; בצילה של השואה, המרחף על השכונה המאוכלסת ניצולים וצאצאיהם.
זהו, לכן, ספר ישראלי מאד במראותיו, בצליליו, בריחותיו, באווירתו, במתחיו ובעיקר בעברית הנשמעת בו. לא במקרה שמור כאן מקום כה נכבד לח' הגרונית המחרחרת, המופיעה בהבלטה בכותרות כל הפרקים. גבריאלה אביגור-רותם מיטיבה לעצב כאן מנעד רחב של קולות דיבור ישראליים אופייניים, בצד קטעים של פרוזה תיאורית-הרהורית בעלת איכויות פיוטיות מובהקות, כגון הדיאלוג המתמשך של הגיבורה עם הציפורים המשוגעות שבחצרה. שיא ההישג הלשוני של הספר מצוי בקטעי היומן העברי, שכתב אביה של לוי בטרזינשטאט ובהם צירוף משכנע של עילגות מחוספסת עם ארכאיות מליצית.

ארבע הסתייגויות

יחד עם זאת, החיוניות של העולם המתואר והאיכות היוצאת מן הכלל של הכתיבה, אינן מחפות על כמה וכמה בעיות. ראשית, יש רושם שהסיפור כבול לקונספציה רעיונית-אליגורית חשופה ומכבידה. ניצולי השואה המדחיקים את עברם והופכים לארכיאולוגית 'כנענים', המעבר הפתאומי של לויה מריחוף מנותק להיסחפות טוטאלית להתעניינות בשואה בכלל ובעברם של הוריה בפרט (תוך גילוי שמה היהודי המקורי, לאה, שנחבא מאחורי שמה התנכ"י הנדיר) – אלה ועוד משווים לעלילה אופי סכמטי-דידקטי מוגזם, ומוליכים אותה אל מסר פשטני מידי, ברוח דברי העורך על כריכת הספר.
שנית, יש משהו בלתי משכנע בעליל בעיצוב דמותה של הגיבורה, השרויה במעין תרדמת מתמשכת של קהות חושים, וכל כולה קפוצה ומקופדת בתוך עצמה, אך בעת ובעונה אחת היא מפיקה מעצמה פתיחות רגישה וקשובה כלפי כל הסובב אותה. נדמה כאילו המחברת השאילה כאן מאנושיותה החמה ומיכולת ההתבוננות והניסוח שלה לגיבורה נרקיסיסטית, שעל פי טבעה אינה מסוגלת לרגישויות דקות כאלה, ובי, לפחות, לא הצליחה לעורר אמפתיה.
שלישית, בהנחה שהמחברת ביקשה לעצב סיפור ריאליסטי, מתגלות יותר מידי פירצות בסיפור המעשה. היתכן, לדוגמא, שאשה בת 48 לא תהתה מעולם היכן אמה, האם מתה או רק נסעה למרחקים, בשעה שנקל היה לה לברר זאת אצל הסובבים אותה? והייתכן שדיילת אויר ב'אל-על' תסתגר במשך 27 שנים במלון הסמוך לנמל התעופה, ולא תצא ממנו אף פעם לבקר, לדוגמא, בתל אביב? וכיצד צץ פתאום חוקר שואה מן המוכן, בדיוק ברגע הנכון, ובפיו כל התשובות שלויה תרה אחריהן?
רביעית, בולט מידי המאמץ שעשתה המחברת לבנות סביב הגיבורה מערכת חידות מסתוריות תוך השהיית פתרונן ומניעת מידע מן הקורא עד בוש. הדבר נועד, מן הסתם, לרתק את הקורא אל הסיפור עד סופו, אבל בי עוררה תחבולה זו תחושת אי-נוחות, לנוכח חריקותיו של המנגנון הסיפורי המאולץ.
על אף הערות אלה יש לשוב ולהדגיש כי מדובר במעשה אומנות רציני ועמוק, מלא התבוננויות מדויקות בהווה הישראלית, שגם המגוחך בה נוגע ללב. התבוננויות אלה מתנסחות להפליא, שכן עיקר סגולתו של הספר טמון ברגישות הלשונית המוחלטת ששוקעה בו. בסך הכל, וחרף ההסתייגויות – יצירה מורכבת ומעוררת כבוד.

גבריאלה אביגור-רותם, חמסין וציפורים משוגעות, קשת, 375 עמ'

התפרסם במוסף הספרות של "ידיעות אחרונות"