גם לצמחונים

כשקראתי את הספר הזה לראשונה, כשראה אור בארצות הברית, הייתי נלהבת עד כדי צעידה נמרצת למשרדי הוצאת ספרים גדולה, לא חשוב מאיזו עדה, ותחינה נואשת שיתורגם לעברית, למרות שמדובר בסופרת חדשה ולא מוכרת ולמרות שהשם יכול לעורר רתיעה בקוראים ולמרות שאין כאן סיפור פשוט וקל בנוסח "בחור פוגש בחורה". בהוצאה הרימו גבה ואמרו שזה לא מתאים להם וגם לא החזירו לי את הספר. כך שפגישה מחודשת עימו, בתרגום לעברית, היא עבורי שמחה גדולה וגם צדק פואטי וגם אפשרות לקנות אותו כמתנה לחברים שלי, במיוחד לאלה שכבר נקעה נפשם מסיפורי בחור-פוגש-בחורה, או בחורה-נפרדת-מבחור: אם לא שמתם לב, זה מה שהספרות העברית מנפקת בשנים האחרונות. די כבר, נמאס.

חזיר אפשר, אך בעיקר בקר

בחורה פוגשת יפנים, איפוא: ג'ין קטאגי-ליטל, גיבורת הספר, היא בת דמותה של היוצרת. שתיהן נשים ממוצא יפני-אמריקני שגדלו בארצות הברית. שתיהן מתקיימות בדוחק מעבודות מזדמנות של בימוי סרטים דוקומנטריים. יום אחד נוחתת על שולחנה של קטאגי-ליטל הזמנה ממשרד הפקה יפני, לעשות סדרת טלוויזיה שתיקרא "אשתי האמריקנית!", כך עם סימן הקריאה במקור. אלינוער ברגר תרגמה "רעייתי", ובכלל תרגמה באורח בעייתי משהו את שיבושי הלשון של היפנים המתכתבים עם ג'ין באנגלית איומה ונוראה, אבל לא נורא, נמשיך בסיפור: מאחורי סדרת הטלוויזיה מסתתרים תאגידים ענקיים של סוחרי בשר אמריקנים שממש מוכרחים למכור בקר ליפנים, וכדי לקדם את המכירות יוזמים את הסדרה האידיוטית בתבל, שבה – בכל פרק – ג'ין אמורה להציג רעיות אמריקניות מסורות שמדברות על החיים הנפלאים והמאושרים בפרברים בצל הרוסטביף וקציץ הבשר.
ההוראות שמגיעות ממשרד הפרסום בטוקיו הן כדלקמן: "דברים רצויים: 1. הופעה נאה, בריאות שופעת, אישיות חמה 2. מתכון טעים מאד של בשר (הערה: חזיר ובשרים אחרים הם בשר סוג ב' אז בבקשה תזכרו את הסיסמה הזאת: חזיר אפשר, אך בעיקר בקר") 3. בעל נאה וצייתן 4. ילדים נאים וממושמעים 5. סגנון חיים נאה ובריא 6. בית נאה ונקי 7. ידידם ושכנים נאים. 8. תחביבים מלהיבים". אבל יש גם דברים לא רצויים, רשימה קצרה ובתוכה קשר מעניין בין בני אנוש לבהמות: "1. מומים גופניים 2. אנשים שמנים 3. עליבות 4. אנשים סוג ב'".

עולם סוג ב'

עם הבריף הגזעני והמטומטם הזה יוצאת ג'יין לצוד את מה שנראה בעיני היפנים כאידאל האמריקני. היא לא מוצאת אותו. במקום רעיות עם בריאות שופעת היא מוצאת משפחות מפורקות, במקום בעלים צייתנים – זוג של לסביות מילטנטיות, ובכלל, מתברר עד מהרה מתוך שלל סיטואציות קומיות ונוגעות לב, כי העולם מלא באנשים סוג ב', אפילו באמריקה.
אבל יש גם רעיה יפנית אחת, אקיקו אואנו, שאיתרע מזלה להינשא לפרסומאי של הסדרה ולסבול מנחת זרועו מפני שגם היא לא מייצגת אידאל של בריאות שופעת ואישיות חמה. היא רזה מדי, על גבול האנורקסיה, והיא לא מייצרת לו ילדים. ככל שתסכולו מן הסדרה הטלוויזיונית גובר, הוא מפליא להתעמר באשתו עד שהיא אוזרת מעט אומץ ובורחת, בעידודה הפעיל של ג'יין טאקאגי-ליטל, שהתחילה את הספר הזה כבמאית חסרת עבודה ובהמשכו היא הופכת לאשה עם מצפון ענק שחייבת לחשוף את הג'יפה בתעשיית הבקר האמריקנית, ויהי מה. כמובן שיש המון ג'יפה מתחת ומעבר לצילומים מגרים של נתחי פרות מדממות, ושלל הטיפוסים – מסוג ב' ועד לחלאות אדם – שג'יין פוגשת במסע לגילוי האמת, היה מספיק לפרנס בהצלחה עשרה רומנים דחוסים, משעשעים, מרתקים, עצובים וחכמים. וכל זה מוצא את מקומו בספר אחד.
"שנת הבשרים שלי" בנוי במעברים שמזכירים פרקים מכל סדרת טלוויזיה חצי דוקומנטרית שצפינו בה אי פעם, אבל את עומק התכנים שלו לא תפגשו על המסך. מראות כפולות וסטראוטיפים תרבותיים נבחנים כאן מתוך תערובת של הומור וייאוש. רות אוזקי הופכת כל אבן בחומת אי–ההבנה בין תרבויות, בין גברים לבין נשים, בין יצרנים לבין צרכנים, בין בעלי הכוח לבין המדוכאים, ובסוף לא נהייה מזה כתב אישום רעיוני גורף נגד חוליי הקפיטליזם הפרוע, אלא – וכאן גדולתו של הספר – רומן מאד מאד מצחיק ואפילו, תתפלאו, ממש אופטימי.
אחת המחמאות שאוזקי קיבלה, מתוך צרור ביקורות משבחות, הוא ש"גם צמחונים יאהבו את הספר". וגם חובבי בשר, וגם מי שאוהב ספרים בשרניים שאפשר לשוב ולקרוא בהם שנית ולהתפתל מצחוק. ואם דמותה של ג'ין קטאגי-ליטל תזכיר לכם לעתים את החייל האמיץ שוויק ולעתים את מנחם-מנדל, הנעבעך המופלא של שלום עליכם, זה לא מקרי. חוץ מכל המחמאות שאפשר להרעיף על "שנת הבשרים שלי", יש בו משהו מאד נדיר בספרות נשים: אנטי-גיבורה קומית בנויה לתלפיות, משכנעת עד מאד באירוניה העצמית שלה. לרוץ לקרוא, ובתיאבון.

שנת הבשרים שלי, רות ל. אוזקי. מאנגלית: אלינוער ברגר. עם עובד, 472 עמ'