אהבה בדלתיים סגורות

כמו שני מטילי עופרת מונחות ידי על ההגה, כבדות ונטולות רצון, ממאנות להוביל אותי אל המקום שאני אמורה להגיע אליו. סלע גדול נתקע לי בגרון וחונק אותי אט-אט. כל חלק מגופי, כל תא במוחי תובעים ממני לסובב את ההגה ולחזור על עקבותי, אבל אני, משום-מה, מוסיפה לנסוע, אפילו לא מפחיתה את המהירות.
אני שונאת את עצמי על כך ששתקתי כשעוד היה אפשר לסרב, שנתתי לעורך שלי לשלוח אותי למשימה המתועבת הזאת בלי להודיע לו חד-משמעית שאני את זה לא אהיה מוכנה לעשות בשום פנים ואופן. בקלות יכולתי להמציא תירוץ, כמו תור לניתוח חניכיים דחוף או חתונה של קרוב משפחה, אבל אני הנחתי לו לדבר עד הסוף, אפילו חייכתי בנימוס כשאמר שהוא יודע שיוכל לסמוך עלי. רק אחרי שיצאתי מחדרו, הבנתי שבעצם התחייבתי לעשות משהו נורא ואיום, משהו ששום עיתונאי שפוי לא היה נוגע בו. . .
המחשבות הסתחררו במוחה כבמערבולת. היא החליפה הילוך כשהרנו הקטנה שלה החלה לטפס במעלה הקסטל בדרכה לירושלים. כף רגלה לחצה בעצבנות על דוושת הדלק, שאון המנוע גבר.
. . . ואולי אני מחמירה מדי עם עצמי, אולי פשוט לא הייתה לי ברירה? הרי זה היה רק אנושי מצידי לחשוש שיזרוק אותי מן העיתון אם לא אסכים לציית לו. הרי לא הייתה לו שום בעיה להראות לי את הדלת. כל כך מעט זמן אני עובדת ב"חדשות היום", אפילו עוד לא הוכחתי שם את עצמי. כן, אני מודה שרציתי להישאר בעיתון הזה בכל מחיר, גם במחיר ביצועה של המשימה הנאלחת הזאת. אז איזו זכות יש לי בכלל לבוא בטענות אל עצמי?
ביבבה של חיה פצועה גלשה רוח החורף מן ההרים והסתערה על בתי האבן הקודרים של ירושלים. היא התפתלה באין מפריע ברחובות, זינבה בעוברים והשבים, היכתה ללא רחם בפניהם, פרעה את שערותיהם, משכה בעקשנות בבגדיהם. עננים כבדים בלעו לקרבם את הירח ואת הכוכבים ושיגרו מטה טיפות ראשונות של גשם, אות אזהרה מפני סופה מתקרבת.
בחיפזון, כמעט בריצה, עשתה יעל את דרכה ממקום החניה שמצאה במורד הרחוב. ענפים קטנים של עצים ושיחים שתלשה הרוח הסתחררו באוויר בתנועות ריקוד מוזרות ונחבטו בה. מוטות המתכת הדקים של המטרייה שפתחה קרסו כהרף עין, והיא השליכה אותה לפח אשפה קרוב. יותר מכל פעם אחרת התגעגעה עתה לדירתה הקטנה והחמה. איך זה, חשבה, שהקור הירושלמי מצליח תמיד לתפוס אותנו, התל אביבים, לא מוכנים.
כף ידה שהחזיקה בטלפון הסלולרי איימה לקפוא בכל רגע. את היד השנייה תחבה עמוק לכיס המכנסיים של החליפה, שלא היה בה כדי להגן עליה מפני הקור. היא ניסתה להתנחם בכך שהמשימה לא תימשך זמן רב. עודד סהר, עורך "חדשות היום", אמר לה שכל מה שעליה לעשות הוא עניין של מה בכך. בסך הכול הטיל עליה להגיע אל המלון ולגלות את מספר הקומה ומיקום החדר שבו יבלה שר התקשורת את הלילה. את המידע הזה יהיה עליה למסור לצלם של העיתון שימתין לא הרחק משם, מצויד במצלמות עם עדשות טלסקופיות רבות-עוצמה. את שאר העבודה כבר יעשה הצלם.
זה היה פשוט, אבל גם מוזר ומביך ומעל הכול - זו לא הייתה משימה עיתונאית. זה היה חיטוט מרושע בחייו של אדם שרחשה לו הערכה, אדם חף מכל פשע.
"ואם הוא לא יישאר הלילה במלון?" שאלה את העורך שלה בתקווה ששום דבר לא יקרה, "מה אם יחליט בסופו של דבר לנסוע הביתה?"
"אני לא חושב שהוא ייסע," אמר עודד סהר, "מחר בשמונה בבוקר יש ישיבת ממשלה. כל הסיכויים שיישאר ללון הלילה בירושלים."
כשנכנסה בדלת המסתובבת של מלון "המלך דוד" קידם גל של חום דחוס את פניה ואיבריה הופשרו במהירות. שוער במדים הביט בה ללא סקרנות. מלצר נשא מגש עם קפה ועוגות קצפת לקבוצה קטנה של גברים ונשים שישבו בעומק הלובי, וחבורה קולנית של תיירים צבאה על דלפק הקבלה בצד ערימה של מזוודות קטנות וגדולות.
היא פתחה את הטלפון הסלולרי שלה והקישה מספר.
"כאן יעל לביא," אמרה, "אתה הצלם?"
"כן."
"אני בתוך המלון עכשיו."
"שמח לשמוע אותך," אמר הצלם. סוללת המצלמות שלו הייתה מוכנה לפעולה, "מה חדש?"
"אין חדש. הוא עדיין לא הגיע."
"אני מקווה שזה יקרה לפני שאקבל כאן דלקת ריאות."
היא התיישבה בכורסת עור ליד חלון שממנו נשקף הרחוב והזמינה כוס קפה. המשקה הלוהט חימם את קרביה. הזמן חלף בעצלתיים, ותקוותה הגדולה הייתה שאכן תסיים במהירות את מה שהוטל עליה ותימלט מן העיר הזאת בחזרה לתל אביב. היא רצתה שהעניין כולו כבר יהיה מאחוריה, היא חלמה על שמיכת הפוך שלה.
מבעד לחלון הבחינה שהעוברים ושבים ברחוב התמעטו, וכך גם תנועת המכוניות. למשך הרף עין חשבה שאולי השר כבר לא יגיע והתכנית תיגנז.
אבל הוא בא.
מכונית ה"וולוו" האפורה שלו קרבה בנסיעה איטית אל הכניסה הראשית של המלון. המאבטח של השב"כ יצא מן המושב הקדמי, פתח לו את הדלת וליווה אותו פנימה.
"השר הגיע," התנשפה לתוך הטלפון.
"כבר ידוע לך באיזה חדר הוא יהיה? אצטרך זמן כדי למצוא עמדת תצפית מתאימה."
"עדיין אין לי מושג. ככל שאני יודעת, יש לו קודם כול הרצאה באולם הכנסים של המלון. כנראה שיעלה אחר כך. בכל מקרה אל תנתק את הטלפון. אתקשר אליך כשיהיה לי מה לדווח."
היא הלכה בעקבותיהם של השר והמאבטח שלו שצעדו במהירות על השטיח הרך בדרך לאולם הכנסים. שמונים פעילות המגבית ישבו ליד שולחנות עגולים מכוסים במפות צחורות ושתו קפה. כמה מהן זינקו ממקומותיהן למראה השר. הן הקיפו אותו בטבעת רוגשת של הערצה ועיניהן טרפו אותו בתיאבון. אורי רגב היה בן ארבעים וחמש, גבוה, רזה, פניו נאים ועיניו הכחולות אמרו ידידות. בצדעיו זרקה שיבה בדיוק במינון שהוסיף לו נופך של הדרת כבוד. לא היה לו כל קושי לרכוש את אמונן ואהבתן של נשים שהלכו שבי אחריו, אך מעולם לא התפתה. נאמנותו לאשתו הייתה שם דבר.
יעל זכרה את ביקורה הראשון בלשכת השר. זו הייתה פגישה היכרות שנקבעה לה ימים אחדים לאחר שנתמנתה על-ידי העורך לסקר באופן שוטף את משרד התקשורת. אורי רגב קיבל אותה בסבר פנים יפות ובלחיצת יד חמה. על שולחנו ניצב תצלום של אישה בהירת שיער במסגרת זהובה, מחבקת אל חזה ילדה כבת חמש. הוא הבחין במבטה של יעל וחייך בגאווה:
"זאת רינה, אשתי, וזאת הבת שלנו, מיכל."
"שתיהן כל כך יפות," העירה.
"את צריכה לראות אותן בחיים, הן יפות יותר מהתמונה," צחק.
עיתוני הנשים אהבו לכתוב על רינה רגב, לדווח על כל מה שעשתה, על פעולות ההתנדבות שלה, על טעמה בלבוש, על כישרון הבישול והאירוח שלה. בצעירותה הייתה דוגמנית, ויופיה החסיר פעימה מלבו של כל מי שהביט בה. תמונותיה, לבדה או עם בעלה ובתם שירשה את יופיה של אמה, התפרסמו בעיתונות בתדירות גבוהה במיוחד.
מתוך החומה האנושית, שהקיפה את השר באולם הכנסים של מלון "המלך דוד", פגשו עיניה של יעל לרגע את עיניו. הוא נופף לה בידו, חייך בעליזות כאילו פגש מכרה ותיקה. נדמה היה לה שהתפלא על העיתון שלה שהטריח אותה לבוא לירושלים כדי לסקר הרצאה שגרתית. רגיל היה אמנם שעיתונאים נשלחים לעתים לסקר את פעילותו, מניסיונו ידע שאינם ששים לעשות זאת משום שהנושאים שבהם עסק משרד התקשורת לא עשו מעולם כותרות בעמוד הראשון. אך גם אם נוכחותה שם נראתה לו תמוהה, לא אפשרה לו המהומה סביבו להקדיש לכך הרהור נוסף.
היה לה ברור שהיא מסייעת לעיתון שלה לטמון לשר מלכודת. קרוב לוודאי שעורך "חדשות היום" ידע שאורי רגב לא יהיה לבדו בחדר. במוחה עלתה האפשרות שאיש המשפחה המסור הזה מנהל פרשיית אהבים סוערת עם מאהבת שנפגשת איתו בחשאי, ניחוש אחר שלה היה שהוא להוט אחרי חברתן של נערות ליווי המגיעות באין רואים לחדרי המלון שבהם הוא מתאכסן. כך או כך, חשבה, זה עניינו הפרטי, לא עניינם של קוראי העיתון הגדול ביותר במדינה, אין דבר הוגן פחות מלהפיל את האיש המקסים הזה בפח.

מתוך "אהבה בדלתיים סגורות" מאת רם אורן, הוצ' קשת