הריח של השמש

כשסיימתי את קריאתו של "לליה", החלטתי ללכת ולקנות כובע, לא משנה איזה, כדי שיהיה לי מה להסיר בפני ספר הביכורים הנפלא הזה, שבשלותו מגרה, כמו זו של התותים האדומים על העטיפה היפהפיה של מאיר פיצ'חדזה. בדומה לספרה הנוגה של סוזן אדם, "כביסה", גם נקודת המוצא של "לליה" מעוגנת בארץ רחוקה. קסומה מעצם טיבה החורפי המזכיר אגדות ילדים ישנות, ומעצם היותה מחוז ילדות. אותו קסם שורה על הספר כולו, ומעניק לו כוח מכשף כמעט שעובד גם על הקורא עצמו.
לליה נולדה מתוך כפייה, בצ'רנוביץ הקרה (כמו גרוסלרנר עצמה), לאם נערצת ובלתי מובנת, שלא השגיחה בעובר המסתתר ברחמה, עד שהיה מאוחר מדי. עם האם האדישה ועם אב חלוש ומגונן, מגיעה לליה ל"טירת הבטון" של שיכוני עמידר באשדוד, כדי לצמוח בפראות, לעמוד בצד במסיבות כיתה, להתאהב במי שאימצה לאח, ולטעום לראשונה תאווה. כי בראש ובראשונה, "לליה" הוא ספר רצוף בארוטיקה. ארוטיקה מהסוג הניגודי: גברית מול נשית, ילדותית מול בשלה, רצויה מול מוכחשת. גרוסלרנר מגישה לנו ספר חושני, שבו לשמש יש ריח, לצבעים יש עומק ולצללים יש ממשות. היא משתמשת בנקודת המבט של "הזרה" הלא שייכת, כדי ליצור מציאות שמעוגנת בחוזקה בנופים המוכרים לנו, אבל מקבלת את נימתה וקסמה ההזוי מ"שם".
לא לחינם נפתח הספר בציטוט מתוך אגדת עם, "לליה" מתרחש בעולם דימויים שנדמה כלקוח כולו מספרים מאוירים, עולם שבו לטבע ולסביבה הפיזית יש כוחות מעל ומעבר לשליטת האנושי. ובתוך העולם השרירותי, האכזרי ורק לעתים רב החסד, מסתובבת לליה, הגבוהה, בעלת העיניים המשונות, כש"דומה שחסרה לה היכולת האנושית הבסיסית להעטות יומיומיות על הכאוס הגדול של החיים... היא חיה בתחושת סכנה דרוכה ומופלאה". את אותה איכות של "סכנה דרוכה ומפליאה" משכילה גרוסלרנר, ביד בוטחת להפליא, להשרות על הספר כולו ולהפקיע ממנו את היומיומיות של החיים לטובת משהו אחר, אפל, אמיתי וקסום כאחד. אני כבר כושפתי, עכשיו תורכם.

לליה", מרינה גרוסלרנר. הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 214 עמ'