בבתי הספר ימשיכו לפחד

בחודש מאי האחרון הגיש פרופ' רמי בנבנישתי מחקר ראשון מסוגו למשרד החינוך. בנבנישתי, מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים, חשף במחקר את היקפי האלימות המלאים במערכת החינוך. הנתונים שהוצגו לא הפתיעו איש במערכת. כל מנהל בית ספר, כל מורה וכל תלמיד יכול לדווח בגוף ראשון על המפגש שלו עם האלימות במערכת החינוך בישראל.
5 אחוז מתלמידי החטיבות העליונות ציינו שבחודש האחרון מישהו חתך אותם במכשיר חד בכוונה תחילה. כשליש מתלמידי בתי הספר היסודיים דיווחו שתלמיד אחר השתמש באבן או בחפץ אחר כדי לפגוע בהם. כמחצית מתלמידי בבתי הספר היסודיים, כשליש בחטיבות הביניים וכרבע בחטיבות העליונות, דיווחו על תלמיד אחר שאיים לפגוע בהם. על איום בסכין או אולר דיווחו 5 אחוז בחטיבה העליונה, 7.2 אחוז בחטיבת הביניים ו- 6.8 אחוז ביסודי. כשמונה אחוז מתלמידי חטיבות הביניים והעליונות דיווחו שתלמיד אחר איים עליהם באקדח ושהם ראו אצלו את האקדח.

סמכויות נרחבות למנהל

משרד החינוך מתקשה לספק פתרונות לבעיה. כל פתרון ממשי שמוצע, נגנז. בתחילת נובמבר 98' פנה למתן וילנאי שר החינוך דאז, יצחק לוי, וביקש ממנו לעמוד בראש ועדה ציבורית לבדיקת הדרכים לצמצום האלימות בקרב ילדים ובני נוער בבית ספר ומחוצה לו.
הועדה הורכבה מ–20 אנשי מקצוע: נציגי משרד החינוך וארגונים מרכזיים, נציגי ציבור ונציגי נוער. היא הגישה את המלצותיה באוגוסט לפני שנה. "הדו"ח לא נכתב כמסמך לעיון ולציטוט שמקומו על מדפי הספרים", כתב וילנאי בהקדמה לחוברת ההמלצות, "אלא כהמלצות לביצוע ברמה המערכתית".
וילנאי מנה 26 המלצות הנוגעות בעיקר לבית הספר ולארגונו. בהן יש המלצה לתת בידי המנהל סמכויות רחבות יותר לממש את אחריותו לשלומם וביטחונם של התלמידים, להגביר את הפיקוח וההשגחה על התלמידים בהסעות ובהפסקות, לפתח את הסביבה הפיזית של בית הספר, לבנות נוהל הדרכה וסיוע מיידי להתמודדות עם אירועים חריגים ועוד.
שר החינוך יוסי שריד הקפיא את ההמלצות. בפורום סגור פרטי, שהתקיים לפני כחודש בביתו של חבר הועדה ד"ר יוסי הראל, אמר מתן וילנאי כי שריד מונע את יישום ההמלצות כי הוא – וילנאי – גיבש אותן. כשנשאל למה הוא לא יוצא בגלוי נגד אדישותו של שריד, הוא אמר שהוא נמנע לעשות זאת מחשש שהדבר יתפרש כהתקפה של מפלגת העבודה על מרץ, בתקופה בה היחסים הפוליטיים בין השתיים לא ברורים.

וילנאי: עוד נגיע לזה

בשיחה איתו אמר השבוע וילנאי כי הדברים נאמרו בשיחה פרטית ולא לתקשורת. לדבריו, הוא אינו מאשים את שריד בהקפאה מכוונת על רקע אישי וכי אין לעניינים המפלגתיים קשר לדברים. "כשר, אני מתעסק בתחומי המשרד שלי. כרגע אני עדיין רק בנושא הטיפול הרביעי שלי, כשאגיע לנושא ה-104 אני אתעסק בזה".
חברים בועדת וילנאי חשים אכזבה גדולה, שלא לומר החמצה. יוסי בן גל, המשנה ליו"ר הועדה, מנסה לחדש את המאמצים כדי שמשהו מההמלצות ייושם. לדברי בן גל, הטענה כי יישום המלצות הדו"ח יעלה סכום עתק – כמיליארד-מיליארד וחצי שקל על פי הערכות משרד החינוך – היא חסרת ביסוס. לדבריו, אפשר היה להתחיל ביישום ההמלצות גם ללא תוספת תקציב, או תוספת חלקית הדרגתית. בן גל ביקש בשבוע שעבר פגישה עם מנכ"לית משרד החינוך, שלומית עמיחי כדי לקדם את יישום ההמלצות.

המנהלים מסתדרים לבד

בינתיים, למנהלי בתי הספר אין כלים מספקים להתמודד עם האלימות. רעות גורדון, מנהלת בית הספר היסודי דוד בלוך בתל אביב, חוותה את האלימות באופן אישי. מספר אירועי אלימות במהלך השנה, שלוו בוונדאליזם ובפגיעה פיזית במכוניתה לקראת סוף שנת הלימודים האחרונה, הותירו אצלה תחושות קשות.
לדבריה, איש לא הציג בפניה את מגוון התוכניות לטיפול באלימות והמשוב עליהן. היא בחרה בתוכנית עליה שמעה במקרה ממנהלות עמיתות.
גורדון מאשימה את משרד החינוך בכך שהוא אינו מספק למנהלים כלים בסיסיים לשמירה על הסדר בבית הספר, כמו תקן של יועצת חינוכית שלא קיים בבתי ספר יסודיים. המנהלים, לפי שיקול דעתם, מרכיבים אותו ממכסות השעות הכלליות שנתונה להם. או תקן של סגן למנהל, שיסייר בשעות השיעורים במסדרונות ובחצר ויאתר ילדים שמסתובבים בחוץ ומהווים פוטנציאל למקרה אלימות.
שלמה שכטר, המפקח על היועצים החינוכיים במחוז הצפון של משרד החינוך, מודה שאכן חסרים תקנים למדריכים שהוכשרו לסייע לבתי הספר לטפל בבעיות אלימות. אבל לדבריו, המנהלים אינם במצב של חוסר אונים. לדבריו, במחוז הצפון של המשרד מועסקים 6 מדריכים בנושא האלימות במגזר היהודי ועוד שלושה במגזר הערבי. תפקידם הוא לספק למנהלים ולמורים כלים להתמודד עם האלימות, לסייע להם בבחירת תוכנית למניעת אלימות מתאימה וללוות אותם בהפעלתה. הם אחראים על כ–600 בתי ספר במחוז. לדברי שכטר, כדי לאפשר עבודה טובה במלחמה באלימות, נדרשים בין 40 ל-45 מדריכים.
צילה טנא, פסיכולוגית חינוכית בכירה, המנהלת את תחנת כפר שלם בתל אביב מטעם השירות הפסיכולוגי של העירייה, גיבשה תוכנית למניעת אלימות שמופעלת ב–8 בתי ספר יסודיים בדרום תל אביב. בפשטות, התוכנית מבוססת על מערכת של "שכר ועונש" לתלמידים בעלי בעיות התנהגות קשות. הם מתוגמלים באמצעות כרטיסים צבעוניים וזוכים - הם והוריהם - למשוב על התנהגות הילד . "קשה למנהלים להתמודד עם נושא האלימות", היא אומרת. "אין ספק שאין להם מספיק כלים. מנהלים רבים פונים אלינו ומבקשים להוציא מהמסגרת ילדים אלימים, כי אין להם יכולת להתמודד איתם. המנהלים צריכים גם להתמודד עם הבעיה בתוך בית הספר וגם לספוג ביקורת מבחוץ, כולל של ההורים".

ובכל זאת, משהו זז

משרד החינוך אינו מתכוון ליישם את המלצות ועדת וילנאי בשנה הקרובה, מלבד המלצות כלליות שמאפשרות למנהל יותר חופש פעולה במתן סנקציות. מעתה, מנהל יוכל להשעות תלמידים ביתר חופשיות, עד לתקופה של שבוע.
המשרד גם יפעיל, באופן נסיוני, ועדות בכל הארץ, שיטפלו בבעיות אלימות ויעבירו את האחריות גם לגורמים בקהילה, כמו המשטרה, שירותי הרווחה של הרשות המקומית והחינוך הלא פורמלי. אלה יעקבו מקרוב אחרי מוקדי האלימות ויציעו, כל אחד בתחומו, פתרונות שיופעלו במשותף.
עוד יעביר משרד החינוך שאלון לבתי הספר. אלה יאבחנו באמצעותו, בשיתוף המורים והתלמידים, את בעיית האלימות בבית הספר. אחרי שתתקבל התמונה הכוללת, יוצעו לבית הספר פתרונות לתקוף את הבעיה. את התוכנית גיבשה ד"ר רחל ארהרד ובינתיים היא זוכה להתנגדות בקרב חלק לא מבוטל מהמנהלים.
שלמה שכטר טוען כי מנהלים מתקשים לקבל את השיטה, במסגרתה הם מביטים לעצמם בראי ונחשפים חזיתית - בעזרת טבלה מסכמת - להיקף האלימות המלא בבתי הספר שלהם. חלק לא מבוטל מהם חושש מהדלפות השאלונים לתקשורת ומהתמודדות עם ממדי התופעה "אצלם בבית".

ב"כתבות נוספות" מופיעים שלושה סיפורים נקודתיים, שאירעו בשנה האחרונה. כל אחד מהם לחוד ושלושתם ביחד מביאים את סיפור האלימות בקרב הנוער הישראלי של שנת 2000, כפי שהוא באמת.