בתחילת יוני 1967, מחוץ למשרד ראש הממשלה בירושלים, התקיימה הפגנה שכמוה לא ראתה ישראל אך לעתים רחוקות מאז.
במשך כמעט שלושה שבועות צבאות ערב התגודדו בגבולות ישראל והתחייבו להשליך את היהודים לים, אך הממשלה עדיין חיכתה. ראש הממשלה לוי אשכול ביקש למצות את כל האפשרויות לפתרון המשבר באופן דיפלומטי לפני שנקט בכוח. צה"ל היה מוכן לחלוטין לתקוף, אך מאמציו של אשכול נמשכו שבוע אחר שבוע של חריקת שניים.
בינתיים, עשרות אלפי חיילי מילואים נותרו מגויסים, ועזבו את בתיהם, משפחותיהם ושדותיהם. לבסוף, לאחר שעברו "תקופת המתנה" טראומטית שכזו, אמהותיהם, נשותיהם, אחיותיהם ובנותיהם של חייליהם נמאס להן. הן התאספו מחוץ למשרד ראש הממשלה ומחו לא נגד המלחמה אלא בעדה. "די לחכות יותר", הן צעקו. "מלחמה עכשיו!"
היום, 59 שנים מאוחר יותר, לאחר אינספור הפגנות נגד המלחמה, הישראלים שוב מוכנים למחות בעד המלחמה. והסיבות דומות לאלו שהיו קיימות ב-1967. המדינה ניצבת בפני איומים אסטרטגיים ופוטנציאלית קיומיים שלא ניתן להסירם באמצעות משא ומתן. פשוט אין אלטרנטיבה למלחמה.
זוהי הסכנה שעומדת בפני ישראל כיום באיראן. ללא קשר לשאלה האם ארצות הברית תגיע להסכם עם איראן על תוכנית הגרעין שלה, הרפובליקה האסלאמית תמהר לייצר מאות רבות של טילים בליסטיים המסוגלים להשמיד קומפלקס דירות שלם, אם לא שכונה. תחת מטרייה בליסטית זו, איראן יכולה לבנות מחדש את "טבעת האש" שלה של גרורות טרור המקיפים את ישראל ובסתר פורצת קדימה לייצר נשק ארומטי. בסופו של דבר, ישראל תחזור למצב הבלתי נסבל ששרר ב-6 באוקטובר 2023 - ואולי אפילו גרוע בהרבה.
ישראל חייבת לפעול
רצוי יחד עם ארצות הברית, אך אם הדבר הכרחי לחלוטין, ישראל חייבת לפעול לבדה. הרוב המכריע של הישראלים, אפילו אלה המזדהים עם מחנה השלום, מבינים זאת. על הכף עומדים לא רק ההישגים ההיסטוריים של צה"ל במלחמה האחרונה, אלא גם יכולתו לנהל אותה ביעילות בעתיד. הישראלים יודעים גם שמלחמה זו לא תהיה ללא עלות מבחינת נפגעים, ואף עלולה להתברר כיקרה עד כאב, ובכל זאת הם מוכנים לשלם את המחיר הזה מהסיבה הפשוטה - כמו ב-1967 - אין ברירה.
מייקל אורןשלושה שבועות חלפו, ולבסוף גם אשכול היה השתכנע שהדיפלומטיה נכשלה. התקיפה המקדימה שצה"ל פתח בה הצילה את המדינה ושינתה את המזרח התיכון באופן בלתי הפיך. גם היום, ישראל תגן על עצמה, ובכך תהפוך את אזורנו ליציב ובטוח יותר.
