אני לא יודעת איך להתחיל לספר את הכל.. נר ראשון של חנוכה.. שנה שעברה.. הכל כרגיל, אפילו טוב מהרגיל.. תכננו כולנו לצאת למועדון לחגוג את חג החנוכה ואת שבוע החופש שקיבלנו... בבוקר אמא מעירה אותי ואומרת לי לשבת כי הודיעו לה שמשהו נורא קרה.. הדלקתי את הטלויזיה בדיוק בשעה שבע וחצי, והודיע שחייל נפצע קשה, התקשרתי לברר אצל אחרים, אולי הם יודעים.. וכולם אמרו לי שהכל בסדר, זה בטוח לא הוא, לא הגיוני. וכששמעתי את הצעקה, הבנתי שזה הוא... שבעצם - אף פעם הוא לא היה "פצוע קשה".. הוא נהרג מעוצמת המטען שעלה עליו והיה נעדר לילה שלם.. מאז החיים לא אותם חיים, מבלול חיי השתנה ופנה לדרך אחרת.. אתה וכלבך האמיץ הובלתם את הכוח, בדרך שלך, בגבורה.. המפקד סיפר שמצאו אתכם שוכבים אחד צמוד לשני, שדבר כזה עוד לא נראה.. והוא צודק.. מאותו הרגע העולם עצר.. כל חייל שעובר ברחוב, כל פעולה צבאית ועוד מעט הגיוס שלי... אני רק מקווה ואני מתפללת שלא יתוספו עוד משפחות למשפחת השכול, ושכל החיילים יחזרו הביתה בשלום!! לא לפני הרבה זמן.. כשהייתי קטנה, הבטיחו לי שכשיגיע הזמן שלי להתגייס כבר לא יהיה צבא.. אני מקווה שזה לא רחוק מאיתנו, שנוכל להחיות בשלום ושלא נדע עוד צער! אמן..

ביום שישי בבוקר, בשעה 6:00 בבוקר גיורא צילצל ואמר שארז נהרג ונוסעים עכשיו לינון, בקיבוץ. זה היה בתאריך ה- 27/6/2003 והיה חם בעמק. ליד הבית של ינון, בחוץ, על הדשא, היו כבר כסאות לבנים של כתר פלסטיק ורשת שחורה נמתחה מלמעלה כדי שיהי לנו צל. ארז שירת בחיל הים. שייטת. היו בעזה. הקיפו בית. הפעילו עליהם מטען, ואולי כמה. ארז נפגע. גררו אותו אחורה, ככה הבנו, ואולי זה היה קצת אחרת, לך תדע. הוא לא החזיק מעמד ונפטר במקום. ארז היה ילד יפה וגבוה. שיחק כדורעף, אהב את הבית והיה שרוף הפועל תל אביב כדורגל. היה יכול להוציא ספורטאי מצטיין בכדורעף, אבל רצה ללכת לשייטת. אח של אביב, ורוני ולילך. בן לבתיה וינון. נולד בקיבוץ רשפים, עמק בית שאן, למד בבית הספר האזורי "גלבוע" שבקיבוץ בית אלפא. באלבום הלבן שהוציאה המשפחה לזיכרו רואים ילד שלא מפסיק לחייך. ילד גדול, יפה וחזק. אוהב לאכול, אוהב לשחק, תמיד מוקף בחברים, כמעט תמיד עושים על האש, הרבה פעמים מטיילים. לא שזה עוזר עכשיו - אבל נדמה לי שהוא הצליח להנות מהחיים. זוכרים אותך ארז. לא שוכחים. חברים של ינון.

יהי זכרם ברוך. תודה לכם כי בזכותכם יש לנו מדינה ואנו חיים בה. תנוחו בשלום גיבורים שלנו!!!!!!!!

שכול נשימה היא מאמץ וכול זיכרון חוסם אותה בגרון... שהחוסר והגעגוע מכאיבים...הלילות כבר מזמן הפכו לימים.... את חייכם הייתם נותנים תחתם..מי האם שלא תתן את ליבה ואייהו האב שלא היה נותן חייו? רק בכדי שניתן יהיה לחבק ולנשק עוד פעם אחת...רק פעם אחת אחרונה..להגיד כמה שאתם אוהבים ומתגעגעים ורוצים להיות איתם... ילדיכם הם קרני השמש המחממות הם הקשת שמופיעה אחרי הגשם מסמנים לנו שהם כאן ויהיו לנצח... שאלוהים ישמור על ילדנו הקטנים שלא ילכו לנו.

במידה ואחותו שרית רואה אשמח ליצור איתך קשר 052-496272

נפל במלחמת יום כיפור. השאיר אחריו אלמנה ותינוקת. הייתי בן 10 וגרתי באותה הקומה בבניין במרכז חולון. אני אפילו זוכר את אביו ואת הכאב שעטף אותו וליוה אותו עד לסוף ימיו. חיים ז"ל היה גיבור בעיני בלי קשר למלחמה ועוד הרבה לפניה. פעם נטרקה דלת ביתם והיה צורך לפרוץ לבית. חיים שלא היה דברן גדול ,טיפס על המרפסת שלנו ודילג ממנה למרפסת שלהם כשהוא ממש מסכן את חייו. אני פחדתי בשבילו והוא עשה זאת בחיוך מתנצל וביישני כשגופיה ומכנסיים קצרים לגופו. (מבחינתי זה טרזן מודרני...) חודשים מספר לאחר מותו שודרה התוכנית ניקוי ראש ובה היה מערכון שדיבר על מזג האויר ושולבו בו טמפרטורות מרחבי הארץ וגם טמפרטורות הגוף של נופלים דימיוניים במערכת כיפור. הם לא בדקו את השמות. כנראה חשבו שזה מצחיק לכתוב את הטמפרטורה של חיים בן חיים.לא ישנתי באותו לילה ועד היום מטרידה אותי הידיעה שפגעו שוב במשפחתו של חיים ז"ל אפילו שאף אחד לא ממש התכוון. הוא היה "מלח הארץ" אמיתי . יהי זכרו ברוך.

מותך הוא לא מות גיבורים, כפי שכולם מספרים על אחיהם/אביהם שמתו. התאבדותך הגיעה מחולשה ולא מגבורה... היום 17.5 שנים לאחר מותך ועדיין מתקשה לעכל אותו, מתקשה לעכל שאחי היקר לי מכל, אחי היחיד שהבטיח לי לאחר מות אבינו שנתיים קודם, שהוא ישמש כגבר וכמשענת למשפחתנו הקטנה, כבעל אזרחות כפולה התעקשת להתגייס, התעקשת להיות קרבי, התעקשת לתת למדינה ולתרום, ואם לתרום אז בגדול, אז מחדלים של הצבא הותירו אותך עומד למשפט שלא באשמתך, יותר משנה נמשך המשפט, וכעו"ד אמר לך שרב הסיכויים שתכנס לכלא, בחרת במוות האפשרות שתהיה כלוא הטריפה אותך, לא חשבת על אמא, לא חשבת עליי אחותך הקטנה - והעדפת לא להיות... במותך, ציוות לי את החיים - היום אני אמא לארבעה, וכ"כ הייתי רוצה שתהיה כאן, תחבק אותי,תהיה דוד לאחיינים שלך, כי דודים מהצד שלנו (שלי ושלך) אין. תמיד בטלויזיה מספרים על החיילים הגיבורים שנפלו, על תאונות האימונים, אבל שכחו אותך, את האח ששירת בצבא והאמין, האמין מכל הלב שאם לתרום, אז מכל הלב ומכל הנשמה ואת נשמתך לקחו ואיתה גם את נשמתי... אוהבת אותך, אחי

צביקה נרצח בפיגוע הרצחני ביום 5/6/2002 בצומת מגידו. נזכור אותך לעד משפחת פפר

http://www.izkor.gov.il/izkor86.asp?t=0&dir=0&i=0&pab=505685&nab=514048&pdt=90073&ndt=90769

גדי עזרא, אדם זהב תמיד חיוך על פניו. אהבת המדינה בליבו. אני תמיד אזכור אותך

בכל שנה צל השכול שאנו יושבים לצידו גדל. חשבנו שהכאב יתקהה עם השנים , שהזמן ירפה , שימים ואירועים יעלו אבק על הזכרונות אבל בכל שנה הצל גדל והשכול כבד יותר .אתה סבא לעשרה נכדים ואתה רק בן 36 אתה אלמן ועדיין בן 36 חיתנת שלושה בנים מופלאים ואתה רק בן 36 .הצל גדל והשכול כבד ...

http://de85.dmusic.com

ארז גרשטיין,אהבתי את התנהגותך האצילית,החיספוס והישירות בדבריך בכנסים של צה"ל.קבל עם ועדה אמרת את האמת.בתוך הקוד הצה"לי הפנימי הטבעת חותם למנהיגות שאך מעטים זכו לחתימה שבזאת.יהיה זכרך ברוך!

תמיד הוא יהיה בליבנו.\http://www.izkor.gov.il/izkor86.asp?t=0&dir=0&i=0&pab=97140&nab=514241&pdt=7596&ndt=7747

זכיתי ללמוד אצל אביה של מתת- נפתלי. נפתלי דיבר עליה בכזאת אהבה שהיה נראה לכולנו שאנו מכירים אותה שנים. היא היתה ה"גיבורה" בשבילנו. מתת נרצחה חודשיים לאחר חתונתה ולא הספיקה להוליד ילדים שימשיכו אצת דרכה המקסימה. משפחה יקרה- נפתלי ורבקה וילדם, בעלה ומשפחת בת דודתה שנרצחה באותו יום- עם ישראל אתכם! יהיה זכרה ברוך.

21 באוגוסט 1982, מוצב קצרין 1, עין זחלתא. בן 19 בנופלו. יהי זכרו ברוך.

בתור 2 חיילות ששירתו בירושלים, יצא לנו להפגש באוטובוסים הביתה (פארן ואילות). אף פעם לא מתוכנן, כמעט כל סופש נסענו יחד, ומין קליק כזה שנוצר ביננו. אפילו לא ידעתי את שם המשפחה שלך, אבל זה הרי לא ממש חשוב. ואז - פיגוע, קו 14. הלחץ ה"רגיל": טלפונים לכל הגרעין, כולם בחיים וגם הדודה ו.. רגיעה. ורק למחרת, ברדיו, אמרו שוב ושוב ואני לא קלטתי. וכשירדתי מהאוטובוס ראיתי אותך מחייכת אלי מהעיתון בקיוסק. כבר כמעט שלוש שנים, ואני עדיין מחכה לך באוטובוסים הביתה. גם עכשיו - עוד רגע יוצאת לאוטובוס וכמו תמיד מקווה ש"במקרה" גם את תהיי בדיוק על אותו אחד, ונדבר על החיים כל הדרך הביתה. מתגעגעת... איריס

משה (פולי) שורץ ז"ל שנפטר בי"ב בטבת תשל"ג 17/12/1972 אם מישהו זוכר מישהו יודע אשמח לדעת hanasch@walla.co.il

אני מתגעגע, כואב לי. כואב לי מאד.

עד היום אני זוכרת את השבוע הנורא הזה. לא הכרתי אותך לפני זה, אבל באותם ימים הפכת להיות הבן של כולנו. זוכרים אותך תמיד נחשון הי"ד

ה' ינצור את נשמתם של 3 חברי הטובים בצרור החיים ותהיי מנוחתם בגן העדן . רענן קומימי ז"ל לוחם שייטת 13 האמיץ שנהרג בקרב מול רב מחבלים בשכם . מני קומימי לוחם משמר הגבול שבגופו מנע פיגוע התאבדות בצומת הגבעה הצרפתית בירושלים. קובי מזרחי חבר יקר שנהרג באסון הנגמשים ברצועת עזה . אוהב ולא שוכח , מבטיח לזכור ולכבד . חברכם היקר שבטוח בהגנתכם . למשפחות היקרות שלא תדעו עוד אובדן .

קצוות של חבל חסרות משמעות זרוקות על ריצפה אך לחישותיהן מספרות את הסוד העכור הן מספרות - על ילד בודד מרוחק מכולם בלילה ערפילי וחשוך שאש בוערת בעצמותיו ואוכלת את כל ישותיו... אן מספרות - על רגע של טירוף שעירפל את החושים וגרם לאובדן החיים אכילת תפוח עץ הדעת הסתות נחש דמיוני מכתב לא ברור ומעורפל חצי סיגריה כבויה נטילת החיים כאב הסובבים שאלות מרחפות מסביב לחדר כמו רוחות רפאים שלועגות על הגופות התוהים אך רק אותן קצוות חבל חסרות משמעות יודעות את הסוד העכור מוקדש לאחי שלא מת מות גיבורים אלא מותו הגיע מתוך חולשה אבל בשבילי תמיד היה ויהיה הגיבור מרסל מור יוסף 06/11/68-28/11/89

בן מנחם צדוק ז"ל היית מ"פ המפקדה שלי בגדוד 890,ואיתך מנחם שהיה חניך איתי בקורס לוגיסטי מתקדם.שני מנחם שנהרגו בלבנון,ואין אף מנחם לאובדן.יהיה זכרכם ברוך,לעד נזכור אותכם

כל בית ישראל המה. הלב דואב, כל יום אנו עוברים ליד לוח הזיכרון ונזכרים בכם, בספרייה אנו מסתכלים בכם המשקיפים אלינו מן הקירות. אתם, בנים ובנות, יקירינו, אחדים מכם פגשו את ההורים בגן עדן, ואנו תלמידי התיכון עולים לקבר להניח פרחים ולשמוע את סיפור נפילתכם. הדמעות חונקות את גרוני. לא נשכח!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

בכל שנה אני עוקבת אחרי המסורת היפה שלכם שבה יכולה המשפחה לחלוק כבוד וסיפור אישי של הנופלים. עוקבת, קוראת ובוכה. רעדתי כשפתחתי היום את האתר, ידעתי שכמו כל שנה, גם הפעם תזמינו את כולם לספר. והשנה יש לי סיפור שלי. מקוראת שקטה הפכתי לכותבת. הסיוט הגדול ביותר התגשם אבל לצידו גם סוג של נחמה, שאני לא יכולה להסביר אותה. בני נהרג השנה, מוות מיותר, מוות אכזר, מוות שיש בו צדדים אפלים, עמוקים וקשים. עדיין אינני מסוגלת להאמין, להבין, שלעולם לא אראה אותו יותר. געגועים, כעס, עלבון אפילו. כל זה מה שאני מרגישה כעת.

אני חושבת שראיתי אותך אתמול ברחוב. בעצם גם שבוע שעבר ולפני חודש. ברור שזה לא אתה, הרי אתה כבר לעולם לא תהיה אבל אני יכולה להשבע שראיתי. אז מה אחי? מה שלומך? איך עובר עליך היום? השבוע? החודש?. אף פעם לא אמרתי את המילים האלה. אף פעם לא הייתי מספיק גדולה להגיד. עכשיו אני יותר גדולה ממך. מה אתה יודע. גדולה מספיק לנהוג. גדולה מספיק לטייל. ללמוד. עוד מעט מסיימת את התואר. שואלים אותי תמיד כמה אחים יש לך. ואני מתלבטת. יש לי שניים. היו לי שלושה. אח שלי הגדול הוא כבר לא.. אתה כבר לא. איך להגיד את זה בלי לדמוע. איך בכלל אומרים דבר כזה?. הלוואי שהייתי יכולה להסתכל לאנשים בעיניים. להישיר מבט ולומר אני גאה. אני זוכרת. לעולם לא אשכח. הלוואי שהייתי יכולה להסתכל לאמא בעיניים. לאבא. סתם לחזור מהטיול של אחרי הצבא ולומר שהתגעגעתי כי לא הייתי ושאני שמחה לחזור, במקום להגיד שהתגעגעתי בלי להודות שכל פעם שטיפסתי להר הכי גבוה זה היה כדי לדבר איתך. להיות קרובה לשמיים. לספר לך איפה אני ואיפה לעולם לא תהיה. ולבכות כשכולם מצטלמים ולנגב מהר את הדמעות ולהגיד לכולם שסתם נכנס לי משהו לעין...אני אוהבת אותך. אני מחכה שתבוא. שתתן לי להחזיק לדקה שוב את הנשק. לספר לך שגם לי היה רובה. ולא ,לא פחדתי. יצאתי לשטח כדי לשמור עליך. ובעיקר לשמור על כולם במקומך. אז תדע. יש אי שם מישהו שומר עליך. מישהו אוהב אותך נורא. יש אי שם. אז שוב צפירה. ומנגד אנשים מתכוננים ליומיים חופש. הלוואי שיכולתי להתקשר לאבא ולשאול מה שלומו אבל אני יודעת שהוא בטח בים. זורק אבנים על המים. מתפלל שתחזור. "זה לא נעים" מישהו אמר לי היום. "אנשים נהרגים ואני לא יודע איך לגשת,אני לא מרגיש שאני יכול, אני לא יודע איך הם ממשיכים כל יום". נעים מאוד אמרתי לו. אני זו האחות של האנשים שנהרגו. ואיך ממשיכים? לא יודעת. הלוואי שידעתי. הלוואי שיכולת סתם להגיד לאחי הקטן שהיה לי יום נהדר. אבל אז באותה נשימה אני מספרת לו בשקט בשקט (כדי שאולי אפילו הוא לא ממש ישמע), שראיתי אותך אתמול ברחוב. ואני יודעת שהוא מבין הרי אתה בכל מקום. בכל אדם, בכל כוכב. בכל יום בכל דקה. אתה בי ואני בך. ככה עוברים את זה. דקה דקה, יום יום, לילה לילה. מעט שינה הרבה שמיים. הרבה חסר ומעט שמח. "ואנחנו שניים. בטח לא לבד. הנה השמיים. מנסים לשלוח יד" ממני. אחות של גיא. שתמיד צחק, תמיד חלם, תמיד אהב.

זוכרים אותך תמיד

"סוף סוף אני יודע מה קורה איתי " המשפט הזה מהדהד לי בראש כבר כ 18 שנה. זה היה המשפט של גבי כששובץ לפלוגה ל' כמט"ק. את המשפט אמר לי ימים ספורים לפני שהטנק בו היה עלה על מטען יחד עם אמיר זידנר ז"ל שאותו כמעט לא הכרתי אך שמו לא ישכח כי צרור לי עם שמו של גבי. גם הזעקות בקשר של שי הסמ"פ לא יוצאות לי מהראש. מי שהכיר את גבי ראה את החיוך הנצחי על פני הבחור הצנום הזה, חוש הומור משובח ואופטימיות עד אין קץ. לא שוכח. חבר שלך.