הייתי גם צריך להיות שם,בבנין הממשל הארור בעיר צור. עיר לא לנו במלחמה לא לנו. לא יצאתי לאותם מילואים כי עשיתי קצת "בלאגן".כלומר נשארתי לעבוד עם הילדים מהינוך המיוחד. אתה איציק,אוהב הארץ שכמותך,אתה היית שם. נובמבר 1981. איזה חוקר מדהים היית. איזה איש נהדר. ונהרגת שם,בארץ ניכר,במקום שורץ רמשים. שם נותרת. לתמיד. ורק דע לך שאיננו שוכחים אותך. לעולם לא נשכח: מוטי,אשי,נתי,הלן, ברו,פרץ,שרעבי,ליאון המפקד. כולם כולם זוכרים אותך. היית ביחידה מאוד מיוחדת. זכרך ברוך.

יש הרבה אנשים שאכפת להם, וכשעומדים דקה דומיה בוכים ונזכרים בזכות מי המדינה שלנו קיימת, ויודעים שאנחנו הנקמה של 6 מליון היהודים שנרצחו בשואה

לתת טרמפ ל...חייל מת. צמרמורת

שירתתי איתו במג"ב. אי זוכר אותך תלמידת תיכון מנסה לנחם את אמא שלך ואת כל החברים. אני שמח לשמוע שאת אמא לאבעה היי חזקה, אחיך היה חזק!!! הוא היה חבר אמיתי, חבר לנשק. הגורל תעתע בו כשהוא נאלץ לטפל באביך הגוסס ואז הוא נשפט. כולנו יודעים שהוא היה חף מפשע. היי חזקה רמי

בנימין ביטון ניר ברז'סקי מיכאל דדוש איתמר סודאי אורי בן טוב ארז שרעבי שנפלו בקרב בקבר יוסף. לוחמי גדוד חרוב הגיבורים. ולכבוד נטלי הירש ז"ל היפה, מש"קית החינוך של מחזור מרץ 95 חרוב שנהרגה בתאונת דרכים קטלנית והשאירה אותנו המומים וכואבים. בשם אחי הצעיר נאור (שנמצא בחו"ל) ששירת במסייעת 51 בגולני מחזור נוב 01 אני רוצה לציין את חברו הטוב גבי עוזיאל הגיבור ז"ל. לוחם ללא חת, חבר אמת, אדם שלא ידע פחד מהו, שהיה וישאר כבן משפחה לכולנו. בשם אחי הצעיר שילה לוחם לשעבר ביחידה מובחרת מחזור נוב' 02 שהשתתף בקרב בגבול לבנון בו נפגע כל הצוות שלו בצורה כזו או אחרת ונהרג חברו לצוות הלוחם הגיבור דניס למינוב ז"ל. כולם היו אחיי. בוכים אנו עליכם היום. לא נשכח אתכם לעולם. תודה לכם על מתת החיים. אדיר. ט.

נהרג יחד עם 12 חבריו באסון הסאפרי בשנת 1985 מתגעגעים אליך המון .הלוואי והיתה איתנו כאן

נהרג בתאונת דרכים מיותרת במהלך שירותו הצבאי. צעיר לנצח.

נזכור את חברינו שנפלו בלבנון עופר שטרנברג המקסים והעדין שי קיסר השובב והפרחח, ילד טבע ג'ו - עמוס יצחק טוב הלב שחיוכו הטוב זכור לעולם דני דיין הנהדר, נזכור את הטוב שהיית, גבר מקסים ומאיר הקצין הצעיר האהוב על כולם נזכור אתכם חבר

אורי לא נשכח אותך לעד

אני רוצה להגיד לכל המשפחות שאבדו את בני משפחתם או חברם אלוואי שלא תדעו עוד צער. זה יום נורא עצוב ושאני קורא את סיפורכם זה פשוט עצוב. ויש לי בקשה קטנה אל ה' אנא תפסיק את המוות הנוראי הזה

השיר הבא נכתב למשפחות חללי אסון המסוקים , פברואר 1987. השיר לקוח מספר השירים שכתבתי " ברק מאהבה " שבעים ושלושה חברים שבעים ושלושה חברים, ואינם עוד בחיים שבעים ושלושה נשמות נתלו בשחקים אלפי חלומות ומשאלות נעורים התנפצו בנגיעת כנף במרומים ממעל הגשמים בסערה נתכים דמעות עיניהם שוטפים ומכים שבעים ושלושה חיים השכימו לארץ השותקים בעולם האמת אין מנצחים ארץ אוהבת אוכלת יושביה מפעם לפעם מקריבה מזבחיה מלחמה על חופן רגבים מאוסים מהולים דם בעוון מנהיגים והם שוכבים במנוחה מוזרה בין חלקות השיש, בשמש וברוח הקרה והם מחרישים בצעקה איומה להאיר ענינוו מהמלחמה הבאה . השיר הוצב באנדרטה בשאר ישוב.

סג"מ רוברט כהן ז"ל בחור יפה תואר, מלא שמחת חיים, מוכשר, אהוד על הסובבים אותו, נקטף בדמי ימיו נפל במלחמת לבנון, כ"ב באדר השאיר אחריו זוג הורים ואח מקסימים וחמים בכל יום זכרון עולות בעיני השעות בו שהה רוברט עם חיילים נוספים מהבסיס בלבנון ודאגתנו אליהם , ושעת קבלת הידיעה הכואבת על נפילתו של רוברט

חבר יקר שנפל לפני 13 שנים בעת מילוי תפקידו. זוכר ולא שוכח. נתי

רס"ן דוד דודו כהן ז"ל בן לסימי ומרדכי נולד במרוקו – בעיר רבאט בתמוז תשט"ז , יוני 1956 התגורר וגדל בעיר דימונה. שרת בחטיבת הצנחנים. נפל בעת מילוי תפקידו בן 26 ברחובות העיר ביירות בלבנון בכ' בסיון תשמ"ב, 11 ביוני 1982. הותיר במותו: רעייתו אורית, את הבת דגנית בת שנתיים, הורים, שלוש אחיות ושלושה אחים. שיר שכתב רס"ן דוד (דודו) כהן ז"ל: יום חול ברמה - ללא כתובת סתם עוד יום חול, הרבה ענן מבעד לתכול, רמה גבוהה שטוחה, שמש שטופה מזרחה. סתם יום של חול, ללא רחמים ומחול, לכל אלה שנקטפו כי לא מצאו בה כתובת. סיפור חיים של דימונאי, חייל, לוחם, קצין, מפקד, חבר ואבא השזורים באהבה לאדם למולדת ולמחיר הכבד של היגון המתלווה במלחמה על קיומנו כעם יהודי חופשי במולדתו. דוד נולד ברבאט שבמרוקו למשפחה של פעילים ציוניים, משפחה ציונית שנאבקה שנים ארוכות על זכותה לעלות לארץ ישראל, המשפחה על שבעת ילדיה עלתה ב-1962 והתיישבה בדימונה. דוד למד בבית-ספר "רתמים" בדימונה. הוא היה ספורטאי ותלמיד מצטיין, ומגיל צעיר ניכרו בו תכונות של מנהיגות, ובשל היותו תלמיד מצטיין המליצו מחנכיו ומנהלת בית ספרו שימשיך את לימודיו בבית-הספר למחוננים "בוייאר" בירושלים. בבית הספר בוייאר מספרים חבריו על דודו, " רצונו העז, מסירותו ונאמנותו שימשו דוגמה ומופת לכל. דוד היה מנהיג בכל רמ"ח אבריו". דוד גוייס לצה"ל במחצית אוגוסט 1974. תחילה חשב להתנדב לנח"ל. אולם אחר כך הוא החליט, שהנח"ל אינו מספיק קרבי עבורו, ולכן התנדב ל"סיירת שקד" וחבש בגאווה את הכומתה השחורה. לאחר סדרה של אימונים מפרכים בטירונות ובקורס סיור, שכללו ניווטים, אימון מתקדם וקורסי צניחה וסיור, הוא נשלח לקורס מ"כים וסיימו בהצטיינות יתרה. בהמלצת מפקדיו, ובשל כושרו הגופני המעולה, הוא נשלח לקורס מדריכי אימון גופני, וסיים גם אותו בהצלחה. משם הייתה דרכו סלולה לפניו. הוא נשלח לבית-הספר לקצינים. בפלוגתו כונה דוד בשם "המשקיע". את קורס הקצינים סיים דוד בציון א-ב, ובהמלצת מפקד בית הספר נשאר להדריך מחזור צוערים כמפקד כיתה. מכאן הוא הועבר לחטיבת הצנחנים, כסגן מפקד יחידה מובחרת. מפקדיו העריכוהו מאוד, וציינוהו כ"קצין מקצועי מאוד, בעל מנהיגות, ממושמע ומסודר, בעל מרץ רב". הוא מונה לתפקיד ראש מדור חי"ר בבסיס האימונים של חטיבת הצנחנים, והועלה לדרגת סרן ב"נוהל קצין מצטיין". בשנת 1979, נשלח דוד לארצות-הברית לקורס נחתים (מארינס) הכומתות הירוקות בצפון קרוליינה. כרגיל, סיים דוד את הקורס בהצטיינות והכומתה שעל ראשו החליפה צבע פעם נוספת, הפעם לצבע ירוק, בשובו לארץ הוא נשא לאשה את חברתו אורית, והקים את ביתו בדימונה. דוד נתמנה לסגן מפקד גדוד, והיה מועמד לקידום לקצין אג"ם חטיבתי. מפקדיו בחטיבה ציינוהו כ"קצין מצטיין בעל כושר מנהיגות וארגון, יוזם ואחראי שנתן דוגמה אישית לחייליו, היה ישר ובעל יכולת גבוהה. גילה רגישות לבני אדם". וחבריו אמרו, כי הוא נוצר מהחומר שממנו קורצו אלופים. בשנת 1982 נולדה בתו, דגנית. באותה שנה הוחלט לפנות את ימית מתושביה, ועל דוד ויחידתו הוטל לבצע זאת. דוד היה חצוי בנשמתו. מצד אחד אהב את המקום והתנגד לנסיגה, מצד אחר, כחייל, קיבל עליו את המרות המדינית וביצע את המוטל עליו בלא דופי. להרגשתו האישית נתן ביטוי בכמה שירים שכתב על הפינוי. וכך כתב באחד מהם: "סיפור פרידה עצוב / חממות בגוש עזוב / מראה החוף חטוב / הכל בחוזה השלום כתוב / ...רק קרן שמש בהירה / מבין האפור בהירה / שולחת זיק ותקוה - / נא עצרו את הנסיגה". כשפרצה מלחמת לבנון היה בטיול עם אשתו ובתו, משהבחין בתנועת הגייסות התייצב עם אשתו בבסיס. הועמד לרשותו כוח חי"ר שהיה מוכר כ"כוח דודו" והתארגן לביצוע הנחיתה באיזור נהר האוואלי , כוח "דודו" נחת ליד נהר האוואלי בלבנון, לאחר חמישה ימי לחימה ביום כ' בסיוון תשמ"ב (11.6.1982) נפל סרן דוד כהן בקרב ברחובות העיר ביירות בלבנון, והובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בדימונה. המחיר שאנו משלמים יקר מאוד, מיטב בנינו הקריבו חייהם למען המדינה, הכאב השכול והדמעות שלא יבשו לעולם מלווים אותנו, ואנו החיים יכולים רק לומר "בחייהם ובמותם ציוונו להמשיך בדרכם ולהוקיר את זכרם בלבנו". במותם ציוונו את החיים,יהיה זכרם ברוך ונצור לעד בלבנו.

כך כתבתי ב-2001 דני פרייברג ז"ל: "בכיתה כבר היינו מאוהבות בו ונילחמנו על ליבו. דרכנו ניפרדו כשהלכנו ללמוד בבתי ספר תיכוניים שונים. אחרי מלחמת ששת הימים בה שרתנו כחיילים שמעתי את שמו כשהודיעו כי עלה על מוקש. היום יכול היה לחגוג את יום הולדתו ה- 53 עם המדינה. אף פעם לא שכחתי אותו בכל שנותי". היום אנחנו בני 58 ודני היפה נישאר בן 20. זכרו של דני לא מש מליבי.

בגיל שלושה חודשים אבי, אריה, נפל במינכן עת הגן בגופו על נוסעי אל על מפני רימון אותו הטיל מחבל. לא הכרתי את אבי, אבל שמעתי מכל מי שהכיר אותו כי הוא היה אדם מדהים. רק היום, בשעה שהבת שלי מבוגרת ממני במותו, אני יכול להבין מה הפסדתי כאשר גדלתי בכל שנות ילדותי ללא אב. על מנת שאוכל להשריש את דמותו וללמוד עליו יותר, הייתי שמח לו מי שהכיר אותו היה יוצר עמי קשר.

ארז נזכור אותך לעד. מכל לוחמי חטיבת גולני לדורותיהם. http://www.izkor.gov.il/izkor86.asp?t=0&dir=0&i=0&pab=514028&nab=515380&pdt=515093&ndt=515104

ראו את הסיפורים כאן. ראו שוב את הסיפורים הללו. הנה אנחנו,עם ישראל. יהודים,לא יהודים, מזרחים,אשכנזים,ימנים,שמאלנים,חילונים ודתיים. תראו אותנו כמה כולנו דומים. דומים ודוממים. ראו אותנו ותבינו שאלה אנחנו לטוב ולרע. די לשנאה בינינו. די לקיטוב.די לכעס. די .. כי תראו כמה אנחנו דומים. כי כשאנו נפגשים בבתי העלמין,עיר שלמה שלמה וגדולה של צעירים וצעירות שבלי לחשוב שנייה אחת,בלי להרהר מאין באו, מי ההורים, מהי הדת, מה הצביע בבחירות. לא חשב שנייה ומיהרו להקריב את חייהם למען אנחנו נמשיך לחיות. לא שנאה ביקשו. לא מדון ביקשו. לא מלחמה רצו. רק אהבת אין קץ אלינו. לעם. לעם ישראל. אז בואו נכבד את רצונם. זה המעט שאנו יכולים לעשות...... היו צרורים בזכרונינו לעולם.

http://www.izkor.gov.il/izkor86.asp?t=0&dir=0&i=0&pab=515215&nab=514049&pdt=95212&ndt=95298

כל השנה אתה כאן. יושב בצד ומביט, לפעמים מחייך, לפעמים מתעצב, תמיד בן 20. ואין כל צורך בתמונה שתהיה על הקיר כדי שתהיה בחדר, עם החיוך חושף השיניים והעיניים שמעט שמוטות אבל מחייכות בכל זאת. אתה כולך כאן, כל יום, עם הסתווניות והחרציות שעדיין פורחות כל שנה; עם החול בים שתמיד מתמקם בתוך הטבור; עם העננים שממשיכים להשתנות כל רגע ואחת לכמה זמן אתה רואה בהם טנק. רק הקול שלך אבד, וצליל הצחוק, שכבר לא זכור לי אם היה מתגלגל או משתנק, אם היה שקט או רועם. וכל שנה, ביום הזה, הוא נשמע כמו צפירה. ואני יודעת, בשבילי כל יום אתה כאן. והיום אתה של כולם. הם עמדו דום בשביל מה שנתת ויעשו זאת גם מחר. וקצינים צעירים, כמו שהיית אתה, יזדקפו בגאווה ויצדיעו, לך ולשכמותך, שעומדים ומסתכלים אלינו, לפעמים מחייכים, לפעמים מתעצבים, תמיד בני 20.

יושבת ומרטיבה את המקלדת בדמעות במקומך, גיבורה שלנו, תמיד כ"כ חזקה אלמנה כל כך צעירה, לא נתת לדעת בשביל דוד שלי שלא הכיר את אבא שלו, כי נהרג ואתה טרם נולדת. תמיד חזקה בשביל כולם, אף פעם לא נותנת לחשוב כמה זה היה קשה. את לא בוכה, אז אני נותנת לדמעות לזרום גם בשבילך

לאבא שלי שלא הכרתיך מעולם כי נפלת חודש לפני לידתי, דמותך מהתמונות לא משה מזכרוני . אני מבוגר ביותר מכפליים גילך ביום נפילתך, למרות שלא הכרתי אותך חסרת לי מאוד, צר לי כי לא הכרנו ולא חיינו את חיינו יחד. מוזר אך אני מתגעגע אליך. היה שלום היכן שאתה...

הנחמה האמיתית מגיעה משמיים. איזרי כוח, להמשיך במצעד החיים היהודי. אני חשה את כאבך העמוק. עם ישראל והעם היהודי כולו מחבק אותך. את לא לבד.

קוראת את שכתבת. כל שנה מחדש אני מרגישה שאם רק אבא שלי היה יכול לכתוב כך, הוא כנראה היה כותב בדיוק את שכתבת. מחזקת אותך ואת משפחתך. במידה ואתה קורא. אחות של גיא (118)