כול מה שנשים עושות הן עושות מתוך אינטרס אגואיסטי. לא איכפת להן שבנקי הזרע פוגעים בחברה, בילדים ובגברים - הן רוצות בנקי זרע כי זה משרת את האינטרס הפרטי שלהן. הגיע הזמן שגם גברים יתחילו לחשוב כך. הרי קיומם של בנקי הזרע פוגע באינטרס הגברי שלנו ומוריד את הסיכוי שלנו למצוא בת זוג ולעשות ילדים. אז הגיע הזמן שנבטל את בנקי הזרע האלה. בגללם הנשים לוקחות אותנו כמובן מאליו, לא מוכנות להתפשר, מחפשות רק שלמות ומתייחסות לגברים כאל סמרטוט.

אילו נשים היו זקוקות לגברים לצורך הבאת ילדים לעולם ההתנהגות שלהן הייתה משתנה פלאים. בקרב האריות לדוגמה כשהלביאה מאבדת את גוריה היא מיד מתייחמת ומחפשת בן זוג. גם אצל בני אדם זה כך. הצורך הוא אבי ההמצאה. הצורך הוא הבסיס לאהבה. הצרוך גורם לנו להיות אנשים יותר טובים ולשאוף למצוינות. ככל שנשים יצטרכו יותר גברים, כך הן יהיו יותר טובות, יותר נחמדות, יותר אוהבות, יותר אנושיות ויותר נשיות. ככל שהן יצטרכו יותר גברים, כך הן ינסו למצוא חן בעיני הגברים, ישקיעו במראה החיצוני שלהן, האופי שלהן ישתפר, הדרישות שלהן תרדנה, הסנוביות וההתנשאות ייעלמו, והן יתפשרו גם על מישהו שלא מושלם.

נשים מוכנות להקריב את כול ערכי הצדק, המוסר והדמוקרטיה למען האינטרסים הנשיים האגואיסטיים שלהן. למה שאנחנו לא נעשה את אותו הדבר? לדוגמה - למה שנגן על נשים? הרי אף אישה לעולם לא תנקוף אצבע ולעולם לא תפצה פה כשיש עלילה. אף שופטת לעולם לא תכניס לכלא מעלילה. אז למה שאנחנו הגברים נגן עליהן מפני אונס או אלימות? למה שנהיה פראיירים? למה שנחליש את עצמנו? למה שנקריב את עצמנו? למה שנוותר על הכוח שלנו? למה שנפלה את עצמנו למען הנשים? הן הרי לא מכונות לעשות זאת.

ולמה אנחנו חייבים לתת לנשים שוויון? האם נשים מרגישות שהן חייבות לנו משהו? האם נשים מוכנות להתייחס אלינו בשוויון? ממש ממש לא. הנשים במערכת המשפט ובתקשורת מתייחסות לגברים בצורה הכי לא שוויונית שבעולם ומפלות גברים בצורה מזעזעת. מספיק שגבר יתן לבחורה חיבוק תמים וכול הפמיניסטיות ירדפו אותו ויתעללו בו ויתייחסו אליו כאל חלאת המין האנושי עד סוף חייו. אבל כשאישה רוצחת את הילד שלה או מעלילה אונס אז כול הפמיניסטיות מרחמות עליה ודורשות שלא יענישו אותה בכלל. האם זה שוויוני? אז אם נשים לא נותנות לנו שוויון, למה שאנחנו ניתן להן שוויון?

במצב נורמאלי אנשים צריכים להקריב את האינטרסים האגאויסטיים שלהם למען הצדק וההגינות. אבל נשים מסרבות לעשות זאת, אז למה שאנחנו נעשה זאת. אני מאמין בהדדיות. שוויון חייב להיות הדדי. הגנה צריכה להיות הדדית. הקרבה צריכה להיות הדדית. אם נשים לא מוכנות להתייחס אלינו בשוויון, אם נשים לא מוכנות להתחשב בחולשות שלנו, אם נשים לא מוכנות להגן עלינו כשהן יכולות, אם נשים לא רוצות להעניש נשים רעות - אז למה שאנחנו נגן עליהן? למה שאנחנו נתחשב בחולשות שלהן? למה שאנחנו נקריב למענן?

א.  הספקתי כל כך הרבה   ב.  מגיע לנו הכי טוב.

 

לא הספקת הרבה-ביזבזת זמן מתוך תחרותיות טרנדית פמיניסטית.

 

ב.  הכי עשיר ויפה?

ולכתוב למי מגיבים כי המערכת מנתקת את התגובות מן ההקשר.

וואו הרגתם אותי עם התגובות האלה, אתם באמת חושבים שזה הגיוני לקנות ילד בחנות? להביא אותו לעולם בידיעה שיגדל ללא אבא ולהגיד לא נורא? ממתי התחלנו לפסול כל נסיון למה שפעם היה משפחה? ואם בן אדם לא הצליח למצוא את עצמו במערכות יחסים אז בטוח שהוא יהיה הורה לתפארת? זה לא מצריך ידע והתמצאות בנתינה לאדם אחר ללא גבולות? למה לעשות הכל הפוך, קודם ילד ואחר כך מערכת יחסים אם בכלל? אתם השתגעתם לגמרי.

 

ולכל המלעיזים שכבר פתחו עליי ממקודם, אני סטודנטית לפסיכולוגיה שנדהמת לפעמים מהחלטות שאנשים מגיעים אליהם והבעיות שמכניסים לחייהם מחוסר ידע ומחוסר רצון לדעת. אם באמת היה מעניין מישהו לקרוא על התפתחות הילד ולהבין כמה גדולה החשיבות של משפחה בחייו אולי הייתם רואים את זה קצת אחרת. להחליט מראש להציב לילד אתגרים בחיים שהם לא פשוטים בכלל נראית לי ההחלטה הכי לא אימהית שיכולה להיות.

 

מישהו שאל אותי באיזה נקודה היא נגעה לי שזה כל כך מכעיס אותי, ובכן זה אכן פגע בנקודה, כי אני גם הייתי בזמנו ילדה והיום אישה שההורים הביולוגיים שלה היו אנוכיים באותה הצורה כמו הכותבת, וכל חיי הייתי צריכה להתמודד עם זה וזה נראה לי לא הגיוני בעליל לשים את עצמך לפני הילד שלך ולקבל תשואות על זה שאתה אדם עצמאי שעושה החלטות טובות.

 

ממני היא לא תקבל תשואות, אין מצב.

וכן אני נשואה ואני ובעלי נביא ילד לעולם ביחד וניתן לו את כל העולם הזה ביחד.

לא מגיע לו פחות מהמקסימום שאני יכולה לתת לו. והלוואי שבמציאות המודרנית שלנו אנשים היו חושבים את אותו הדבר.

גם לנו יש שעון,אומנם ללא אותו תאריך תפוגה ביולוגי,אבל כל אדם בר דעת מגיע לגיל שבו הוא מבין שדי לעשות לעצמו-הגיע הזמן לתת להעניק וליצור.אין לי טענות כנגד המין הנשי והלחץ הוא מובן,אבל יש לדעת לתת לו ללוות את הקשר במינון הנכון ולא להציב יומם וליל אולטימטומים.כי כל אדם שואל עצמו ברגעי משבר, אם זה המצב עכשיו מה יהיה עוד 10 שנים,הרי להביא ילד לעולם כולנו יכולים,להעניק לו את הסביבה התומכת תא משפחתי בריא וחינוך טוב, מעט קשה יותר

אם להביא ילד לעולם שגודל מגיל שנתיים על רקע של צעקות מריבות חציית גבולות ופרידה שמשאירה צלקותאו לחכות \לסמוך על הקידמה ואורך החיים המתארך אך למצות את ה'חיפוש' ולמצוא את האחת\אחד שמתאימים ביותר להקים תא משפחתימה היא הבחירה\הברירה הנכונה?קשה לומר.אבל זכרי,גבר לא פחות מאשה חש את הצורך והרצון להיות אבאהוא לא פחות מהאשה חושש שמא הנוכחית היא לא המיועדת ליצור את התא המשפחתי הבריא לגידול צאצאים ,סבלנות היא מרכיב חשוב ושיקול דעת בריא הוא אינדיקציה לבן זוג מתאים להקמת משפחה.ושם יש לשים את הדגשליצור קשר בריא עם האדם הנכון ולחזור לימים שילדים נעשו מאהבה ולא מצורךכי להבדיל אלף אלפי הבדלות לאותו מוצר אלימנטרי שמשווק עם אותה סיסמא,בבסיס הטענה היא אותה טענהאו עושים מהאהבה או לא עושים בכללעל החתום:גבר בן 33 ,רווק ,מת להיות אבא ומחפש את האחת,רק שהיא כנראה עסוקה בלכתוב טורים לאתר חדשות....;)שיהיה בהצלחהאולי  דרכינו יפגשו

יש לו גם אמא דפוקה וגם אבא דפוק.אמא שלו דופקה מפני שלא הצליחה למצוא אף בן זוג במשך עשרות שנים, ומפני שהיא מוכנה לעשות ילד ממישהו שהיא לא מכירה, לא יודעת עליו כלום ואין לה מושג אילו בעיות גנטיות יש לו. אבא שלו דפוק בגלל שהוא החליט לתרום את הזרע שלו לכול אחת שתחפוץ ונולדו לו אלפי ילדים שמתרוצצים להם בכול רחבי הארץ ואין לו מושג על קיומם ואין לו יכולת לחנך אותם ולתרום להם משהו.

 

הילד מסכן גם מפני שאין לו אבא, גם מפני שאין לו זוג של סבא וסבתא, גם מפני שהמשפחה שלו מצומצמת, גם מפני שרק משכורת אחת מפרנסת אותו, גם מפני שאין לו דמות גברית בחייו, גם מפני שאמא שלו יחסית כבר זקנה, גם מפני שהוא ירגיש כמו איזה ילד מעבדה שעשו אותו ביד.

כל השבטים הכי פרמיטיביים באפריקה מתנהגים אותו דבר בעניין זה, מתחתנים, מזדיינים ויולדים עוד ילדים שיסבלו או לא בעולם הזה.

 

מי שזה מתאים לו - תפדאל, שיקח אחריות.

 

ומי שלא. אז לא צריך.

אם  הרחם שלך  ריקה  זו  בעייה  שלך.  רק  תגידי  ויהיו  הרבה  מתנדבים  שימלאו   אותה. גם  תהני  וגם תתעברי.

בדיוק הלך הרוח שלי.אני עובדת,ניראת טוב,הספקתי כמה דברים בחיים שלי,היו לי כמה מערכות יחסים נחמדות.אני גם גרושה ללא ילדים.מצחיקה,חכמה,בעלת ניסיון,חברמנית,וכל זה אומרים כולם, לא אני.אני גם כבר כמעט לא בטוחה שיש אלוהים למעלה,גם אני כבר לא מאמינה שיגיע הנסיך.בקיצור מציאותית לחלוטין.הבעיה היא שאין לי אומץ לעשות ילד לבד.כמו שאמרת מה כבר ביקשתי? קצת אהבה?קצת שקט בפינה משלי?קצת עומק?

זה כבר חודשיים כל ערב לפני השינה אני בוכה לתוך הכר.הכר סופג הכל.

מי שבאמת צריך להעריך אותי לא עושה את זה.אחרי כל התלאות של עבודות חולפות גברים חולפים,דירות חולפות,אין לי כבר כח ואני כבר מיואשת ניסיתי הכל.נתתי את הנשמה ומה קיבלתי בתמורה? היחידים שמעריכים אותי הם משפחתי הקרובה ומקום העבודה שלי.למה כל הסבל הזה?