קרוב שלי, בחור יהודי-אמריקאי שביקר בישראל בשנות ה-70' ונפל ברישתו של צייד נפשות חב"דניק, חזר לארה"ב ומילא תפקיד מסוים בחצר של הרבי מלובביץ' בברוקלין. מאז הוא ניסה לשכנע אותי כמה פעמים, בביקורים שלי באמריקה, שאפגש עם הרבי. הוא היה משוכנע שפגישה אחת כזו תשנה אותי ותחזיר אותי בתשובה.
אחרי הרבה הפצרות, נעניתי והלכתי לבית של הרבי. נדמה לי שזה היה ביום ראשון בערב, בקיץ 1985 או 86. הקרוב שלי, נרגש כולו מגודל המעמד, הציג אותי בפני הרבי, וסיפר לו שהייתי קצין בצה"ל במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים.
הרבי שאל אם אני יודע יידיש, וכשהשבתי בחיוב, הוא התחיל לדבר על כך שאסור לסגת משום שטח, כולל מלבנון. עניתי לו באנגלית שעם כל הכבוד, אני בדעה אחרת, ואז הוא עבר לעברית, די בסיסית, וחזר על כך שאסור לסגת. בהמשך הוא אמר שהמשיח צריך לבוא "ממש עכשיו" (הוא אמר את זה בהברה אשכנזית, מ' שנייה סגולה). שאלתי אותו למה דווקא עכשיו. פניו קדרו והוא סימן שזה סוף הפגישה.
הקרוב שלי לחש משהו על אוזנו של אחד שישב ליד הרבי, ואז הרבי עשה איזה סימן, וההוא נתן לי מטבע של דולר. הרבי מילמל משהו ויצאנו החוצה.
ביציאה, הקרוב שלי היה מאוכזב מאוד מכך שלא התחולל אצלי השינוי המיוחל, אבל הביע תקווה שהוא יקרה בקרוב. צחקתי והבטחתי לו שאין סיכוי כזה...
המסקנה שלי פשוטה מאוד: מי שהאמין ברבי מלובביץ', בדיוק כמו מי שמאמין ב"רנטגן", ברב כדורי, בבאבא סאלי ובשאר החבר'ה האלה, מתרגש מן הפגישות איתם ומספר עליהן סיפורי אלף לילה ולילה. מי שלא מאמין, כמוני, נשאר אדיש.
מגזין 
