לא נותנים למוגבלות להפריע בדרך להצלחה
מוגבלות נתפסת לרוב כחסם להצלחה בחיים. לרגל היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות שמתקיים היום (א'), לפניכם סיפורם של שלושה ישראלים המוכיחים אחרת
נטע היא מפתחת אפליקציות בחברת טכנולוגיה בינלאומית וציירת המציגה את עבודותיה ברחבי העולם. אביחי הוא בוגר מנהל עסקים, העובד בחברות הפיננסיות המובילות בארץ ואוהד הפך ל"סחורה" מבוקשת בקרב חברות טכנולוגיה בישראל.
שלושה ישראלים, שלושה סיפורי הצלחה של אנשים עם מוגבלות, שעשו את זה בגדול חרף קשיים פיזיים וחסמים חברתיים, שרובנו כלל לא מסוגלים לדמיין. לרגל היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות, המצוין היום, ה-3 בדצמבר, אספנו את סיפוריהם יוצאי הדופן.
"להדגיש את החיובי ואת היכולות שלי למרות הנכות"
נטע גנור (38) מתגוררת בראשון לציון, משותקת בארבע גפיים בעקבות שבץ שממנו סבלה בעמוד השדרה בגיל צעיר ומרותקת מגיל 15 לכיסא גלגלים. לדבריה הדעות הקדומות והסטיגמות כלפי אנשים עם מוגבלות מצד הסביבה החברתית תמיד היו ברקע, מציבים סימן שאלה מעל ההזדמנויות שתיקרנה בפניה. גם אחרי שהוכיחה לכולם שהיא מסוגלת להכל והשלימה תואר ראשון במדעי המחשב, החששות תמיד ליוו אותה.
"שלחתי קורות חיים וחששתי שלא אתקבל בגלל המוגבלות הקשה שלי", היא מספרת. "אך לרגע לא הסתרתי דבר. שמתי הכל על השולחן וסיפרתי על המוגבלות כשאני מקפידה להדגיש את החיובי ואת היכולות שלי למרות הנכות". ההתמדה והבטחון של נטע הוכיחו את עצמם. "כשמונה חודשים אחרי הלימודים, ואחרי שני ראיונות עבודה, התקבלתי ל-Applied Materials, אחת מחברות הטכנולוגיה המובילות בעולם.
זה היה לפני כ-15 שנה, ומאז ועד היום אני עובדת בחברה כמפתחת אפליקציות עסקיות וכאחראית לעיצוב חווית משתמש ולהטמעה של מערכות לניהול ידע". בהמשך השלימה גנור גם תואר שני במנהל עסקים ומערכות מידע.
השאפתנות של נטע לא נעצרה כאן. היא החליטה לייצר אמנות מתוך המוגבלות, והחלה לצייר בעזרת הפה במסגרת ארגון אמנה הציור בפה או ברגל, המעסיק רק ציירים נכים שלא מסוגלים לצייר עם הידיים. עד היום הפיצה נטע לא פחות מ- 700 ציורים ברחבי העולם והיא גם מרצה בפני מוסדות חינוך ותאגידים על הדרך שבה המוגבלות הזניקה אותה קדימה להצלחה כאמנית.
"הסוד הוא להחליט שאתה לא עושה לעצמך שום הנחות"
אביחי שלי (40), הוא ישראלי חובש כיפה מנתיבות. בגיל שנתיים איבד אביחי את השמיעה עקב שימוש באנטיביוטיקה, ומאז הלכה גם ראייתו ונפגעה כתוצאה משורה של פציעות – עד שבגיל 7 איבד לחלוטין את מאור עיניו. במהלך התיכון סבל מפגיעה נוספת בעיניו, וחווה אסון אישי גדול כשאחותו הבכורה, מיטל, נהרגה בתאונת דרכים. באופן טבעי, התקופה ההיא הייתה קשה ביותר אך במקום לשקוע בייאוש, אביחי קבע לעצמו מטרות לחיים – ובראשן השתלבות כעובד מן המניין במגזר הפיננסי, שריתק אותו מגיל צעיר.ההתחלה לא הייתה קלה. אביחי אמנם סיים בהצלחה לימודי מנהל עסקים באוניברסיטת בן-גוריון, אך כשהתקבל לעבודה כמתמחה בבית השקעות נתקל ביחס צונן. "לא לקחו אותי ברצינות ולא שילבו אותי בעבודה כמו כולם", הוא מספר. אחרי שנה וחצי עזב, מבטיח לעצמו שלא ישלים עם יותר עם מעסיקים שמסתכלים קודם על המוגבלות, ורק אז על ביצועיו כעובד. עד מהרה, ההתעקשות שלו השתלמה.
אביחי התקבל לתפקידים מאתגרים בית ההשקעות "פסגות" ובהמשך לתפקיד שהוא ממלא כיום בחברת "דלויט" – שניים מהגופים המרכזיים בשוק ההון הישראלי. אלה, לדבריו, הציבו בפניו רף גבוה והתייחסו אליו כשווה בין שווים. "הסוד הוא להחליט שאתה לא עושה לעצמך שום הנחות". מספר אביחי, "עם תירוצים ורחמים עצמיים לא מגיעים לכלום. חייבים להתחיל במשהו, אפילו קטן. ההישגים הגדולים יגיעו בהמשך".
כיום, אחרי שהגשים את חלומו המקצועי, אביחי גם מרצה מספר פעמים בשבוע על סיפור חייו וכבר מסמן לעצמו את היעד הבא: קריירה פוליטית וכהונה לכנסת. ברזומה של אביחי ישנה כבר התמודדות למועצת העיר נתיבות, והמטרה שהציב לעצמו להמשך שאפתנית כפי שניתן היה לצפות ממנו.
"אם הייתי יודע שאתה על כיסא גלגלים, לא הייתי מזמין אותך לריאיון"
אוהד יפרח (40), משותק בשלוש גפיים ומרותק לכיסא גלגלים עקב סיבוך רפואי מחיסון שקיבל בגיל שנה. הוא סיים לימודי מחשבים בהצטיינות, אך כשיצא לשוק העבודה נתקל, לראשונה בחייו, באפליה על-רקע מוגבלותו. "במשך שנתיים שלחתי מאות קורות חיים ולא קיבלתי מענה", הוא מספר. "כשכבר זומנתי לראיונות, עברתי מפח נפש לנוכח התגובות הקשות שקיבלתי ממראיינים כשגילו שאני עם מוגבלות", הוא מוסיף. השיא מבחינתו היה כשאחד מהמעסיקים אמר לו בנים "אם הייתי יודע שאתה על כיסא גלגלים, לא הייתי מזמין אותך לריאיון".
אוהד לא התייאש. אחרי שנתיים של חיפושים אינסופיים, הוא התקבל לחברת הטכנולוגיה "נייס" והחל את צעדיו הראשונים בעולם ההיי-טק. עד-מהרה, אוהד התגלה כעובד מצטיין והפך ל"סחורה" מבוקשת בקרב חברות טכנולוגיה בישראל. ICQ וסטרטאפים היו חלק מתחנות המעבר שלו עד לתפקידו הנוכחי כראש צוות בדיקות בחברת "GETT", בה הוא עובד עד-היום. "המוגבלות הפיסית מעולם לא הפריע לי לתכנת", מסביר אוהד וקורא באופן נרגש לאנשים עם מוגבלויות "היכולת להוכיח לחברה שאנחנו שווים בני שווים תלויה קודם כל בנו ובאמונה ביכולות שלנו להצליח. שכנוע הצד השני בכך הוא כבר החלק הקל במשימה", הוא מוסיף באופטימיות.
יותר ישראלים מפגינים סובלנות וקבלה של אנשים עם מוגבלות
לפי מדד הנגישות העירוני 2017, פרויקט המודד זו השנה השלישית את היחס כלפי אנשים עם מוגבלות ברחבי הארץ, חלה השנה ירידה בדיווחים על אפליה. כך, 36% מהישראלים בלבד זיהו השנה הערות בלתי סובלניות כלפי אנשים עם מוגבלות בעיר מגוריהם, וזאת לעומת 48% ב-2016. 39% דיווחו על אפליה במקומות העבודה או במוסדות האקדמיים בעירם – ירידה חדה לעומת 47% שדיווחו כך אשתקד, ו-34% זיהו אפליה במתן שירותים עירוניים לעומת 42% ב-2016.
שיפור נמצא גם בכך שרק 33% מהישראלים הצדיקו השנה השמעת בדיחות או אמירות בלתי סובלניות כלפי אדם עם מוגבלות, וזאת בהשוואה ל-41% בשנה שעברה. 17% בלבד הצדיקו אפליה נגד אנשים עם מוגבלות בתעסוקה או בהשכלה גבוהה לעומת 23% אשתקד.
לדברי שירה רודרמן, מנכ"לית קרן משפחת רודרמן, השותפה למדד הנגישות העירוני 2017, הנתונים הללו מלמדים על שיפור ותקווה לעתיד. "כאשר הרבה יותר ישראלים מפגינים סובלנות וקבלה של אנשים עם מוגבלות, מדובר בשינוי עומק שאפשר רק להתגאות בו. הנחישות של נטע, אביחי ואודלי-ה עובדת גם עבורם וגם עבור כולנו, בשינוי שהיא מחוללת בחברה הישראלית".
לאופטימיות מצטרף ג'ייסון אריסון, מנכ"ל הקרן המשפחתית ע"ש תד אריסון, השותפה אף היא לפרויקט המדד הנגישות העירוני 2017. "יש עוד עבודה בדרך לשוויון מלא לאנשים עם מוגבלות, אבל השנה קרה דבר חיובי ומעודד. ניתן לזהות קשר ברור בין סיפורי ההצלחה של אלה שלא נותנים למוגבלות לעמוד בדרכם לבין הפתיחות הגוברת בקרב כולנו כלפי אנשים עם מוגבלות".
לפנייה לכתב/ת 
