המורה שאזכור לעד

בשיתוף מפעל הפיס והסתדרות המורים

"השקיע בחינוך שלנו את נשמתו"

"המורה יאיר לוין היה מחנך הכיתה שלי בכיתות ו'־ח' בגימנסיה העברית בשנים 1959־1961. היינו הכיתה הראשונה שלו והוא השקיע בנו את נשמתו. כך למשל, עשינו בחינות של כבוד שהמשמעות היוצאת דופן שלהן הייתה שבזמן הבחינה לא מעתיקים באופן טוטאלי. רחשנו לו כבוד, והוא גם רחש לנו – היה בינינו אמון הדדי. אני זוכרת היטב שכשלמדנו איתו יאיר גם דאג להגן על תלמידי הכיתה מפני מורה מסוים שהתעמר קצת בתלמידים ‑ ולא איפשר שילמד אותנו יותר. המוטו שלו היה שגם אם אתה בכיתה א' אפשר להאמין בתלמיד ולכוון שיגיע רחוק. היינו הכיתה הראשונה בארץ שעברה את בחינת הסקר של תלמידי ח' והוא הכשיר אותנו אליה באופן הטוב ביותר. כשמלאו לו 70 אשתו ארגנה לו יום הולדת והזמינה גם את תלמידי הכיתה הראשונה שלו. הוא רצה לחגוג איתנו ושמחנו ליטול חלק באירוע. כשהתחלתי לכהן בתפקיד נשיאת בית המשפט העליון יאיר התקשר אליי ואמר שהוא גאה בי".

מרים נאור(צילום: יריב כץ)

"יש לי זיכרון חזק נוסף עוד מכיתה א' בגימנסיה העברית. הגעתי לחופשת הפסח בלי שהצלחתי ללמוד לקרוא. עמדנו בשורה וקראנו ובין 40 הילדים לא הבחינו בכך שאני קוראת כביכול מה שחבריי קראו. אחרי החופשה הגיעה מורה מחליפה, סמינריסטית בשם אראלה, ושאלה אותי בשקט – את לא באמת יודעת לקרוא, נכון? והכריזה שתלמד אותי. כך עשתה בשעות שאחרי הלימודים והצליחה, ואני אסירת תודה לה עד היום. הרב קרליבך אמר שכל ילד זקוק למבוגר אחד שיאמין בו. בשבילי זו הייתה אראלה". 

"המורה שבאמת ראתה את הרצון שלי"

"למדתי בבית הספר הניסויי בירושלים. היו לי הפרעות קשב ולא יכולתי לשבת ללמוד כמו שצריך. בכיתה י' רציתי לפרוש מהלימודים, פחדתי מכישלון בבגרויות. המחנכת שלי, רותי להבי, לקחה אותי לשיחה שבה שאלה אותי איזה מקצועות אני אוהב ללמוד ועניתי לה תיאטרון, ספרות, תנ"ך וכו'. הגענו לסוג של הסכם שבו אני עושה בגרות מוגברת במקצועות האהובים עליי ובהם מתחייב לציון של 90 ומעלה, ובאלה שאני לא אוהב אני רק צריך לעבור. זו הייתה שיחה אחת שממנה יצאתי עם הקלה ורצון להשקיע. רותי באמת ראתה אותנו, את הצרכים, הרצונות ומבנה האישיות של כל אחד ואחת בכיתה. ועל כך אני מוקיר לה תודה עד היום". 

ליאור רז(צילום: רפי דלויה)

"המחנכת שתמכה בי לאורך כל הדרך"

"הפריצה שלי הגיעה לפני כשנה. המחנכת שלי בכיתה י"א בתיכון אביב ברעננה, גלית רון, תמכה בי לאורך כל הדרך. בשיתוף עם העירייה שיבצו אותי בכיתה יותר מצומצמת כדי לעזור לי במסלול לבגרות. גלית המחנכת ואורית שמיר שהייתה המחנכת של אחי שלוש שנים סייעו לי מאוד. הקשר עם המורות היה קרוב ומתחשב והן עזרו לי להשלים חומרים שהפסדתי ולהמליץ לי על מורים פרטיים כדי לא ליצור פערים מול הכיתה וחומרי הלימוד. את ימי הצילום והפעילות התחלתי החל מהשעה שתיים בצהריים כדי לא להפריע למהלך הלימודים, אבל היו מקרים שבלית ברירה הייתי צריכה לצאת שעה אחת קודם ואז המורות מאוד התחשבו בי ואפילו דאגו ביום למחרת להשלים לי את חומרי הלימוד שהפסדתי".

נועה קירל(צילום: Gettyimages)

"גרמה לנו להתאהב בפיזיקה"

"למדתי בתיכון 'הדרים' בהוד־השרון והמורה לפיזיקה שלי, סמדר לוי, לקחה מקצוע שיכול להיות מאוד מפחיד ומסובך ובעצם גרמה לכולנו להתאהב בו, ולהבין איך העולם עובד. סמדר עזרה לכולנו לראות ולהבין את הנושא בצורה יותר פשטנית ומעבר לכך גם הייתה מאוד מחויבת. היא הייתה המורה הכי טובה שיצא לי ללמוד אצלה. מורה מצוינת שיודעת להעביר היטב את הנושא ולדרבן את התלמידים. ההתייחסות שלה ללימודים ולהוראה הייתה רצינית וההתמדה שלה ממש ראויה לציון. הגישה החיובית שלה ללימודים השפיעה עליי".

גפן ברקאי (עם ניבר מדר)(צילום: רפי דלויה )

"אני מתה עליה, היא עיצבה את התחביר שלי"

"לעולם לא אשכח את צפורה שפירא המורה שלימדה אותי אחרי י"ב שנים בבית הספר עברית ודקדוק. בזכותה העברית שלי רהוטה, מדויקת וקולחת. הגעתי מהדרום לרשת ב' ופגשתי אותה. הפכתי להיות לפרויקט האישי שלה ומאז אני בצלמה והיא מורתי. היא נדירה, אדירה, רעדתי ממנה. הגעתי עם עברית מינימלית לגמרי והיא אמרה לי, 'יש לך תשוקה מטורפת, שהעברית שלך תקנה את אוזן המאזינים לפני התוכן'. עד היום אם "ו" החיבור או הבומ"פ לא במקום היא מצלצלת, מסמסת. היא עיצבה את הוויס שלי, את העברית שלי. היא אמרה שאם אני רוצה להגיש חדשות, ספורט, פוליטיקה או פלילים אני חייבת עברית רהוטה. היא הייתה קונסת אותי ב־70 שקל אם הייתי טועה בהברה. היא פשוט החליטה שאני התלמידה של חייה. אני מתה עליה והיא המורה שעיצבה את התחביר שלי תוך כדי דיבור".

אופירה אסייג(צילום: ענת מוסברג)

"לב טוב ודרישה לתוצאות"

"רוני זוהר הייתה המורה שלי לביולוגיה בתיכון רופין על יד כפר מונש. היא לימדה אותי בכיתות י"א־י"ב, הייתה מורה מעולה, אהבה את המקצוע והצליחה להדביק אותנו באהבה להבנת חקר התאים ולמערכות הביולוגיות השונות. היא השמיעה לנו קלטות של שירת לווייתנים, והצליחה להדביק את כולנו בהבנה שהכי חשוב זה גוף האדם וכל השאר זה רק אמצעים. היא הייתה קפדנית, הישגית ודרשה תוצאות, אבל גם בנאדם עם לב טוב ואהבה לביולוגיה".

אודי סגל(צילום: ענת מוסברג)

הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"

בשיתוף מפעל הפיס והסתדרות המורים