"אני מאמינה שיהיה פה יותר טוב"
מרפי בוביס נולדה בבית דתי-חרדי וכבר בילדותה הבינה שהיא פחות מחוברת לדת מההורים שלה. שירותה הצבאי בגזרת שכם שינה לה את התפיסה הפוליטית וכשהשתחררה החלה להדריך סיורים של ארגון שוברים שתיקה הנתמך על ידי הקרן החדשה לישראל. 'בשביל ישראל' הפרק הרביעי
בשיתוף הקרן החדשה לישראל
מבית דתי-חרדי בשכונת הר נוף בירושלים להדרכת סיורים של שוברים שתיקה בחברון. מרפי בוביס (24) נולדה בירושלים וגדלה בשכונת הר נוף בבית דתי. בסביבות גיל 14 החלה בתהליך של חזרה בשאלה ובגיל 18 החליטה להתגייס לצה"ל, למרות שהדבר לא היה מצופה ממנה בביתה, מה שלמעשה סלל את הדרך של מרפי לחיים חדשים ואקטיביסטיים מחוץ לבית הדתי שגדלה בו.
בשלוש השנים האחרונות פעילה בוביס בשוברים שתיקה לאחר שבין השנים 2013-2015 שירתה בצה"ל בתור סמבצ''ית בחמ''ל במנהל האזרחי באזור שכם. "אני לא בטוחה שהערכים שגדלתי איתם שונים מהערכים על פיהם אני חיה כיום" היא מספרת. "עברתי איזושהי התבגרות פוליטית והבנה שמה שגדלתי איתו - אותם ערכים שהחברה הישראלית מנסה או חושבת שהיא חיה על פיהם, לא מתקיימים בשטחים. אנחנו רוצים להיות מוסרים ולחיות על פי ערכים של שוויון וצדק ומה שקורה בשטחים הוא הפוך, מה שלקחתי בו חלק בסוף השירות הצבאי הוא מה שהפר את הכללים האלה".
במהלך שירותה צבאי, כאמור, ישבה בוביס בחמ''ל באזור שכם. היא מספרת שסביב שכם קיימות לא מעט התנחלויות ישראליות כשרובן, דתיות אידיאולוגיות. "באזורים האלה יש הרבה חיכוכים בין מתנחלים לפלסטינים והמנהל האזרחי משמש איזשהו גוף שאמנם לא אוכף את החוק אבל מאפשר לפלסטינים להגיש תלונות ולדווח על מקרים שונים".
בוביס מעידה שראתה מקרי אלימות בין מתנחלים לפלסטינים שלטענתה לא טופלו כראוי. "הדבר הזה קורה גם בשבת, נכון שאני יושבת בחמ''ל עם טלפונים ומחשבים אבל זה בכל יום קצת אחר בשבילי. היה מקרה אחד שפלסטיני התקשר ביום שישי ב-2 בלילה וסיפר ששומע קולות של מסור בחצר האחורית. חיילים שהגיעו לסריקה גילו שפשוט כרתו לו את עצי הזית".
בוביס הבינה שהיא "צריכה להיות חלק מהשינוי ולא חלק מהשתיקה", ואחרי שחרורה מצה''ל הפכה לפעילה בארגון "שוברים שתיקה". "מסרתי עדות והתחלתי להגיע למפגשי פעילים ולכמה דברים ציבוריים. אחרי תקופה שעבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות של אחרי צבא, רציתי לעשות משהו משמעותי יותר וחיפשתי לעבוד בתחום הזה של ארגוני שמאל וזכויות אדם".
לשאלה איפה היא רואה עצמה בעוד כמה שנים, ענתה בוביס שכרגע היא בתפקיד כבר שנתיים וחצי, ובעתיד היא הייתה רוצה להמשיך בארגון. "זו הדרך שלי, זה אולי אחד הדברים הכי חשובים שאפשר לעשות בישראל. אני רואה עצמי כחלק מהמאבק בכיבוש ולא משנה באיזו מסגרת. אני חלק מהקול של ישראלים שרוצים לשנות את המצב מהיסוד, על מנת שיהיה כאן טוב יותר".
אחיה שץ מנהל מחלקת התקשורת בארגון, שירת בדובדבן 2005-2008. הוא שבר שתיקה ב-2010 ומאז הוא פעיל בארגון. "אני חושב שמה שהכי מדהים אצל מרפי היא היכולת שלה להביט בסיטואציה, לגבש דעה, לבחון דברים בעצמה בשטח ולעמוד מאחוריי העקרונות שלה". שץ מעיד שאצל מרפי, ניכר שהפעילות שלה מגיעה ממקום מאוד ערכי, אוהב ואכפתי. "בקונסטלציה אחרת, מרפי הייתה סמל פטריוטי של המדינה הזאת. אדם שנלחם למען עתיד המקום, למען השלום, למען זכויות שני העמים וזה שילוב של לגדול עם ערכים מסוימים, לדעת להסתכל עליהם ולבחון אותם גם במבחן המציאות וגם במבחן האישי שלה".
רעב גדול ללמוד
שץ מספר שמה שמיוחד אצל מרפי, זה שהיא הגיעה עם עמדה ערכית והבנה מאוד ברורה ומגובשת. "במהלך השירות שלה, היא הייתה עדה למקרים ואירועים יומיומיים ולכן, יש לה תפיסה וראייה רחבה מאוד ברמת השטח. היא יודעת איך השטח נראה ומה קורה שם, כשהיא הגיעה לשוברים שתיקה היא כבר הגיעה עם ניסיון אישי אבל לצד זה, גם רעב גדול ללמוד, לחקור ולבדוק על מנת להיות טובה יותר, חכמה ומדויקת יותר. למרפי יש את הכלים והידע על מנת להשפיע על המציאות, לקדם את ההבנה בין שני העמים".
לדבריו המהלך של מרפי דורש אומץ, משום שהוא כולל גם לצאת נגד החברה שהיא גדלה בה, נגד הרוח הציבוריים על פיה חייבים לשתוק ואסור לדבר ויותר מהכול - לקיים דיון אמיתי בחברה על המצב בשטחים. "אם אנשים בחברה הישראלית היו פתוחים, חכמים, ביקורתיים ונחושים כמו מרפי, אני בטוח שהמציאות שלנו הייתה נראית טובה יותר".
בקרן החדשה לישראל שתומכת ב"שוברים שתיקה" מציינים כי הארגון רואה בהעלאת המודעות הציבורית בנושא, ובפעילות ציבורית של חינוך לסובלנות ומאבק בגזענות מטרה חשובה ומרכזית בפעילותה. הקרן תומכת במגוון רחב של ארגונים הפועלים כבר מעל שני עשורים בתיעוד וניטור הפרות זכויות אדם של פלסטינים בשטחים (בצלם, יש דין, מחסום ווטש, רבנים לזכויות אדם, גישה), בפרסום עדויות של חיילים קרביים על שירותם בצבא (שוברים שתיקה), בהסברה וחינוך לסובלנות ומאבק בגזענות (תג מאיר, שלום עכשיו, עומדים ביחד).
"כל הבסיס להתנחלות פה וכל הבסיס לשליטה הצבאית הוא כביכול בגלל שזה מקום שקדוש לנו וזה בגלל שזה מקום שקרוב לעם היהודי. ומבחינתי זה נראה בדיוק ההיפך. בשם האבות והאמהות שלנו שקבורים כאן אנחנו עושים את זה יום יום לעם אחר?
אני מסתכלת על ההסטוריה. אף אחד לא חשב שחומת ברלין תיפול ואף אחד לא חשב שצפון אירלנד תגיע להסדר ואף אחד לא חשב שהאפרטהייד ייגמר וזה נגמר. דברים משתנים. זה לא בהכרח יקרה מחר, אבל אני כן מאמינה שייגמר הכיבוש ושיהיה פה יותר טוב".
בשיתוף הקרן החדשה לישראל
לפנייה לכתב/ת 
