"להביט בעצמנו דרך העיינים שלהם"

קוראים לי ליזה, בת 19, כשהייתי בת שלוש עליתי עם משפחתי מרוסיה לקריית אונו, ולמרות שיתוק המוחין איתו אני מתמודדת, הצלחתי להתגייס ולשרת בצבא.

כמו להרבה מאוד ישראלים, לא יצא לי לחוות את הארץ שאני חיה בה ואת המתרחש בה מנקודת מבט אחרת, חיצונית. אבל לפני כחודש, לקראת סיום השירות הצבאי, יצאתי כחיילת לפרויקט ״תגלית״ עם קבוצת צעירים מסנט פטרסבורג.

כאדם המתמודד עם מוגבלות פיזית, הרגע הזה והמסע כולו לוו בתחושה מיוחדת של גאווה גדולה. כשנולדתי נאמר להוריי בבית החולים, שגם אם אשרוד לא אוכל לנהל חיים עצמאיים ומלאים, לא אתקבל לאף מוסד לימודי במסגרת רגילה ולא אזכה לשילוב חברתי מכל סוג שהוא.

לכן, הרגע בו עמדתי מול בני גילי, לבושה במדי צה"ל, כשהם ראו בי שוות ערך ושוות זכויות, והתבוננו בי בהערכה, היה רגע מלא גאווה ונתן לי, לראשונה מזה זמן רב, תחושה שאני בדיוק ברגע ובמקום הנכון. שאני, בדיוק כפי שאני, חלק בלתי נפרד ממשהו גדול וחשוב.

מצאתי עצמי עומדת במעגל ענק ולוקחת חלק בטקס ״שהחיינו״ בטיילת בירושלים, שרה שירי ארץ ישראל וניגונים מהמסורת היהודית ורוקדת ללא הרף. הטקס היה חדש עבורם וגם עבורי. אך בכל זאת היה בו משהו מוכר. מה שריגש אותי הייתה העובדה שהאנרגיה המדבקת שנוצרה במעגל לא פסחה על אף אחד, ולבסוף כל הנוכחים לקחו חלק בפעילות, כל אחת ואחד בדרכו שלו.

"מצאתי עצמי עומדת במעגל ענק ולוקחת חלק בטקס ״שהחיינו״ בטיילת בירושלים, שרה שירי ארץ ישראל וניגונים מהמסורת היהודית ורוקדת ללא הרף"

מעגל זה היווה מבחינתי את תמצית הישראליות - האותנטיות, השמחה, האהבה ותחושת ה"ביחד" שהייתה חזקה הרבה מעבר למילים... מחוברת לאנשים שהיו אמורים להיות זרים לי, ממקומות שלא ידעתי דבר על המתרחש בהם.

כמי שחיה בארץ מגיל צעיר בסביבת "צברים", לא יצא לי להכיר את "קבוצת השווים" לי, דוברי הרוסית בארץ או מחוצה לה. עבורי זה היה מפגש בלתי אמצעי ראשון מסוגו ומשמעותי ביותר.

הימים שביליתי במחיצת חברי הקבוצה לימדו אותי על המציאות של יהודים בתפוצות ועל הדברים שמעסיקים אותם. הרבה אנשים מדברים על הניתוק שיש ביננו לבין יהודים ברחבי העולם, דווקא הזמן המשותף שלנו יחד עזר לי להבין כמה יש לנו במשותף.

להיות שגרירה בלתי רשמית של ישראל

ובדיוק כפי שאני זכיתי להכיר אותם, הם זכו להכיר "אותנו", דרכי. זו הייתה חוויה מיוחדת להיות שגרירה בלתי רשמית של ישראל - להציג את הארץ והמציאות בה אנו חיים, ליצוק משמעות לדברים הקרובים ללבי.

"אין הרבה חוויות בעולם שמאפשרות להרגיש בפרק זמן כל כך קצר שאתה חלק בלתי נפרד ושווה לחלוטין, במשהו גדול"

בפעילות מיוחדת שאנו, המלווים הישראלים, העברנו בנוגע למדי צה"ל, סיפרתי שבצה"ל קיימים מדים ללא רכיבים מן החי עבור חיילים השומרים על אורח חיים טבעוני וכן מדים "נגישים" עבור חיילים בעלי מוגבלות המתקשים בכפתור כפתורים. ההלם וההתפעלות על פניהם של המשתתפים לא איחרו לבוא, ולא יכולתי שלא לשמוח על שאני משרתת במסגרת כזו ועל שאני יכולה לסייע לאחרים לראות אותה דרך עיניי.

אין הרבה חוויות בעולם שמאפשרות לך, לא משנה מי אתה, להרגיש בפרק זמן כל כך קצר שאתה חלק בלתי נפרד ושווה לחלוטין, במשהו גדול. כשמדברים על פרויקט "תגלית", לרוב חושבים על המשמעות עבור המשתתפים מחו"ל ומה הם לוקחים איתם. אולי חשוב לא פחות, הוא מה אנחנו כישראלים שומרים איתנו. לפעמים, דווקא כשאנו מביטים בעצמנו דרך העיניים שלהם, ניתן להיזכר באמת בחלק שלנו במעגל.