"ממשפחה בת שש נפשות נשארנו אבא ואני"

בכל שנה טובה וורקנך נוסעת לטקס הזיכרון הממשלתי לנספים מסודן שמתקיים בהר הרצל, מבחינתה זה היום שלה. "את הסיפור האישי שלי לא שיתפתי עד לפני חמש שנים. כל שנה ביקשו ממני ולא הרגשתי מוכנה. יום אחד, הילדה שלי שאלה אם היו לנו מים באתיופיה. בזכות השאלות הללו כתבתי ספרון על החוויות שלי. השתתפתי בקורס של 'היזכרות' ופשוט ישבתי וכתבתי. הרגשתי שהגיע הרגע שאעשה את זה".

טובה וורקנך, עלתה לארץ בגיל עשר בסוף 1984. היא אם לשלושה ומנחה קבוצות בתיעוד סיפוריהם האישיים. מאתיופיה היא זוכרת את הפריחה, את הכבשים שרעתה ואת השמחה בכפר מדררו בה התגוררה משפחתה, בה הייתה הבכורה ואחריה אחות ואח.

לראיונות עם שורדים נוספים:

"אין התייחסות למי שאיבדנו, לתלאות שעברנו"

"מה, זה באמת קרה? אולי את מגזימה?"

"אמא, בישראל לא מתים. לאן את הולכת?"

"אני זוכרת את הבגדים הלבנים ואת העלייה להר בחג הסיגד, אני זוכרת אפילו שהייתה ציפור עם מקור אדום שהייתה מסתובבת סביב הבתים שלנו, כנראה סביב האביב, מסמנת לנו על חג הפסח. נכון, הטעם של המצות היה מגעיל אבל הוא היה מירושלים". את ירושלים תיארה טובה כמקום עצום: "לא דמיינתי אז אנשים לבנים, לא דמיינתי ישראל", היא מוסיפה בצחוק קל, "אבל אפשר לומר שתיארתי את זה כמו גן עדן, משהו חלומי".

טובה, אז בת שמונה, למדה בבית הספר המקומי. "אני עדיין זוכרת את הריח של החולצה האחידה ושל העיפרון. היית ילדה כזו שמאושרת ללכת לבית הספר וקמה בלי שעון מעורר. טובה לא סיימה להתרגש מהלימודם בבית הספר ומהר מאוד הבינה שהגיע העת לעזוב ולצאת למסע להגשמת חלום - להגיע לירושלים.

"היה להם קשה להבין שיש סיפורים מאחורי הדמות שהם מכירים, אנשים לא הצליחו לעכל את זה". טובה וורקנך ובני משפחתה(צילום: מסגנאו ג'מבר)

"הדברים שבאמת העצימו ילדים באתיופיה זה יכולת האיפוק הזו. כי מצד אחד יכול להיות שכעסתי אך הבנתי שאין מה להתווכח פה על בית ספר, יש פה משהו גדול יותר".

אין מים? קחי סוכריה

סבה אירגן בשקט את המשפחה המורחבת ליציאה לכיוון סודן. "אני זוכרת את הערב הזה כאילו זה היה אתמול, התרגשתי. מצד אחד ראיתי את המבוגרים בוכים ונפרדים מכל השכנים. המבוגרים עסוקים בלארוז את כל החפצים והפרידות הן תוך כדי ההתרוצצויות. אני חיכיתי שיגידו לי כבר, 'בואי, הולכים'. מצד שני, למרות שהייתה שכנות באמת טובה, ראיתי את השכנים שנפרדים בוחנים איזה בית לקחת למי".

50 איש יצאו בחשכה מוחלטת מהכפר "אני זוכרת את כולם הולכים אחד אחרי השני בשקט, את החושך שמשתלט והירח שמתחיל להאיר לנו את הדרך. סבא אמר להיות בשקט וכולנו אחריו. במהלך המסע, נחנו באזור של לא יהודים שהם חברי המשפחה, זה היה לנוח ולהמשיך. בגלל שנעקצתי על ידי עקרב נאלצנו להישאר שם עוד יום.

בכל תחנה שעצרנו במהלך הדרך לסודן היו לנו חברים מאותה שושלת שאירחו אותנו ועזרו לנו. המסע באמת היה קשה פיזית. אבל למזלנו לא היו התנכלויות כלשהן מצד המוסלמים או הנוצרים. לפחות זה מה שאני זוכרת כילדה".

הצעידה תחת החום הלוהט הייתה מתישה וההתעלפויות היו תכופות. בכל תחנה בה נעצרה המשפחה המורחבת, אימהות הכינו את האוכל מהר בכלים שנשאו עמן "זה היה להרגיע את הבטן ולהמשיך. באיזשהו שלב כבר לא היה מספיק מים, הפתרון של המבוגרים היה לתת סוכריות לילדים, שלפחות עד נסיים את הסוכריה הזו נצעד שקטים ורגועים. אין מים? קחי סוכריה. איזה ילד לא רוצה סוכריה?"

אפשר לומר שהמסע לסודן היה טוב, במובן הזה שלא היה לנו מוות. בסודן היה קשה מאוד. הגענו לאוהלים במחנה פליטים במדבר צהוב-כתום כזה עם חול טובעני. המים היו חמים כמו תה, דרכנו על אדמה רותחת, לא היה זכר לצל. זה היה מוזר, כי באוהלים האלו היו דחוסים רק יהודים אתיופים. מישהו היה חייב לארגן את זה, זה היה כמו תהליך קליטה. כאילו היו ערוכים לקראתנו, אבל לא באמת.

אחותי אמרה שכואב לה ואבא פשוט ליטף לה את היד

אמה של טובה ילדה בסודן תינוקת. אחרי שבעה חודשים לקתה האם בזיהום קשה שמקורו ככל הנראה בתנאי המסע והשהייה במחנה הפליטים. "אחרי מסע של חצי שנה תוך כדי הנקה, היא לא הצליחה לחזור לעצמה ונפטרה. אחרי שלושה-ארבעה חודשים גם אחותי התינוקת נפטרה.

אבא ניסה להסתיר ממני את מצבם הבריאותי הקשה של האחים שלי. הוא לא אפשר לי להביא מים כמו שאר הילדות בסודן והיה לקח אותי לשתות תה מתוק בבתי קפה. שם הודיע לי שאחי נפטר. כשאחותי נפטרה לא היה לו איפה לשים אותי כנראה, יש לי תמונה חקוקה בראש של אבי אוחז ביד של אחותי שבוכה ואומרת שכואב לה, הוא פשוט ליטף לה את היד. לא היה משהו אחר שהוא יכל לעשות. ממשפחה של שש נפשות נשארנו רק שניים -אבא ואני".

" אני מספרת לך על זה ואני מנסה לנתק את עצמי. כאילו זה סיפור של מישהו אחר". טובה וורקנך(צילום: ליאם וורקנך )

"אני לא מקנאה בו כראש המשפחה שהרגיש חוסר אונים בסיטואציה הזו. הוא לא חשב על עצמו בכלל. בזמן הזה הייתי כבר בת תשע ושהינו כשנה במחנה הפליטים.

אני מספרת לך על זה ואני מנסה לנתק את עצמי. כאילו זה סיפור של מישהו אחר, אחרת אני לא מצליחה לדבר על זה. זמן לא ארוך אחרי כבר היינו בדרך לארץ. אני תוהה מה היה קורה אם היו מגיעים חודשיים לפני".

את אשתו השנייה הכיר אביה, דווקא במטוס לארץ ישראל. "הם דיברו כל הטיסה. אני זוכרת שנמנמתי קצת, כי עדיין פחדתי שיקרה לו משהו, בכל פעם שהתעוררתי שמעתי אותם מדברים. זו כנראה הייתה הפעם הראשונה שאבא שלי שיתף מישהו בכל מה שהוא עבר. היא באותה מידה שיתפה אותו, הם פשוט לא ישנו.

כשהגענו לארץ נקלטנו באותו מרכז הקליטה, הם גרו קומה מעלינו. קרה משהו ביניהם אבל זה לקח זמן. לאבא שלי הייתה חוכמה כזו בלי ללמוד, הוא לקח אותי לגלידה, ושיתף אותי שהוא רוצה לקחת אותה לאשה. כמובן שרק אחרי שסיימתי את הגלידה אמרתי לו 'מה פתאום, מי רוצה אותה בכלל?'.

מבחינתי לאימא שלי לא היה תחליף ואבי היה צריך להישאר לנצח איתי. היו כמה ניסיונות כאלו, בפעם הלא יודעת כמה הוא הציב לי עובדה, זו הייתה הפעם הראשונה שהוא הרים את הקול. האישה באמת הייתה מאוד נחמדה והם התחתנו".

לכל אחד יש סיפור, זה הזמן לכתוב ולתעד

כדי למלא לה את הזמן, בגיל 12 העבירה טובה שיעורי עברית למבוגרים "זה התחיל מסבא חורג שלי שרצה ללמוד, התווספו עוד שני מבוגרים וככה היה. העסקתי את עצמי ולא היה לי זמן לחשוב על העבר. אבא כמובן המשיך לגונן עלי. יחד עם זאת, אני זוכרת שאם מישהו היה מסתכל לכיוון שלי הייתי מחטיפה לו. הייתי ילדה מאוד מרדנית. בגיל 15 הכל התהפך, הבנתי את האחר. הפכתי למי שאני היום. אם הייתי ממשיכה במרד של אז לא יודעת איפה הייתי".

היום טובה כותבת לא רק למגירה. במקצועה היא מנחת קבוצות שמטרתן תיעוד הסיפור האישי של המשתתפים. "יישמתי את תהליך הכתיבה שלי ואני מאוד שמחה שאני בתפקיד הזה. לכל אחד יש סיפור, זה הזמן לכתוב ולתעד. זה לא התחיל אצלי או ייגמר אצלי. כשעליתי לבמה ושיתפתי אני זוכרת שזה היה כמו לנשום אוויר. לא הייתה עין יבשה בקהל.

אני זוכרת אותי רואה את הילדים שלי ובעלי בקהל, הם היו באיזה חוג ולא הייתי בטוחה אם הם יספיקו, הבת שלי באה אליי ממררת בבכי, אני אפילו לא יודעת מה היא הבינה מזה, אבל המשפט "למה לא סיפרת לי שאחותך מתה?" הדהד לי. היה להם קשה להבין שיש סיפורים מאחורי הדמות שהם מכירים, אנשים לא הצליחו לעכל את זה. זה עשה הד.

צריך לשחרר את הסיפורים, זה לא עניין של זמן. צריך לכתוב אותם כדי לשחרר את האנשים. לבוא ולהגיד להם שזה שלהם ומצד שני שאנשים ילמדו. אני תמיד שמה דגש - הסיפור שלנו זה לא רק בסודן, באתיופיה היו הדברים הטובים, היו לנו דברים טובים ויפים באתיופיה. יש תחושה כזו שמדברים על יוצאי אתיופיה כאילו היה רק קושי. אנשים ידעו להתמודד עם הקשיים ולחיות חיים נורמליים וטובים".

• מעוניינים לשמוע ולהכיר מקרוב את סיפור עליית יהודי אתיופיה לארץ? פרויקט "סיפור על הדרך" של החברה הארצית למתנ"סים ועמותת "עולים ביחד" פועל לכל אורך השנה, ומאפשר לישראלים יוצאי אתיופיה לספר את סיפור המסע במפגשים בבתים, במקומות העבודה ובמרכזים הקהילתיים, כדי להפוך את סיפורה של קהילת ביתא ישראל ומסעה לציון לחלק אינטגרלי מהסיפור של החברה הישראלית.
  

• לפרטים נוספים והצטרפות לפרויקט "סיפור על הדרך", המאפשר להזמין למפגש בסלון ביתכם מרצים יוצאי אתיופיה שיספרו את סיפורם, לחצו כאן.