בשיתוף מפעל הפיס
השנה ששינתה הכל - ירון חמיאס
(צילום: ליאור שרון)
כתבת: יובל חנינוביץ' | צילום: ליאור שרון | תוכן: איתי חמני
אני ירון חמיאס. אבא לשלושה ילדים. וזאת השנה שעברה עליי.
ב-7 באוקטובר, בשעה שבע בבוקר, זוגתי לשעבר, עינת, שולחת לי הודעה שיש מחבלים בכפר עזה, הקיבוץ שלנו, וכותבת בה: "אל תבוא" באותו זמן אני נמצא בדרך לבאר שבע, ומיד עושה פרסה. כל חיי הייתי איש של שירות הביטחון ואני מכיר את רצועת עזה כמו את כף ידי. בשלב הזה, כשאני בלי נשק, אני מתחיל לנסוע לכיוון הקיבוץ. כשאני מתקרב לאזור עוצר אותי במחסום שוטר בודד. הוא לא מאפשר לי לעבור. אני משיב לו: "חבל, בינתיים אני יכול לעזור לך". הוא משתכנע, נותן לי וסט צהוב ואני ממשיך הלאה.
בדרך אני מתחיל לראות פצועים שברחו מפסטיבל נובה. אני, שוטר ופרמדיק שהיה במקום מפנים אותם במהירות לבית החולים סורוקה. השוטר נותן לי נשק, אני יוצא משם, חובר לסגן-אלוף אלעד ולנועם מקיבוץ סעד, ויחד אנחנו נוסעים לקיבוץ. בכניסה לכפר עזה אנחנו חוברים לעוד שני שוטרים, כתר והראל, ונכנסים פנימה – חמושים בארבעה אקדחים ואם-16 אחד.
ב-9:30 אנחנו בכפר עזה. עינת כותבת לי שיש מחבלים על הגג של הבית שלנו. הם הקימו שם עמדה. מהשלב הזה אני לא זוכר כלום – חוץ מאשר את הכדורים הארורים שמפלחים את החזה שלי. בדיעבד, בזכות מצלמת קסדה שהייתה לאחד האנשים בשטח ראיתי את שעות הלחימה הקשות שהיו שם.
נפלתי. היה לי קשה לנשום. במשך שלוש וחצי שעות חסמתי עם שני האגודלים את החורים שנפערו בחזה שלי. בשלב כלשהו אני חוטף כדור באגודל והוא נופל, אבל ממשיך ללחוץ. ראיתי הרבה דברים בחיים וידעתי, ידעתי שזאת פציעה בעייתית, שאכלתי אותה. גם ידעתי שאם אירדם, לא יהיה מה לעשות. אחרי שעות מורטות עצבים, כוח של יחידת דובדבן חילץ אותי. הלוחמים, רב־סרן אור יוסף (אורוש) רן ורב־סמל יוסף מלאכי גדליה, העמיסו אותי על סקודה אזרחית שלקחה אותי משם. כמה ימים לאחר מכן יתברר לי שאותם חבר'ה שחילצו אותי נהרגו 10 דקות לאחר מכן.
לאחר כמה ימים התעוררתי בבית החולים. הוגדרתי כפצוע במצב אנוש. ומכאן אפשר לומר שהתחילה השנה שלי. שנה ששינתה את הכל. טיפול נמרץ; מחלקת ריאות; שיקום ב"בשביל"ם פלוס" במרכז הרפואי איכילוב – רק בשבוע שעבר סיימתי את אשפוז היום אצלם, אחרי 10 חודשים. היום אני ממשיך עם תהליך השיקום בבית הלוחם.
הבת שלי מספרת שהם נכנסו לחדר בבית החולים כשהייתי מחוסר הכרה והרופאים עשו לי החייאה עם דפיברילטור, צעקו "קליר" ממש כמו בסרטים. הילדים שלי, שהיו בכפר עזה, חולצו רק לאחר יום. 22 שעות הם היו בממ"ד ולא ידעו מה יעלה בגורלם. כשהיו איתי בבית החולים הם יצאו להלוויות של חברים, ואז חזרו להיות איתי בחדר.
הייתי לוחם רוב חיי. שירתי ביחידות שטח, יחידות לוחמות, מול רצועת עזה. יצאתי לפני כמה שנים לגמלאות מהשירות ולאחר מכן נתתי ייעוץ ביטחוני במדינות שונות מסביב לעולם. אולי בגלל זה היה לי דווקא יותר קשה. מעולם לא דמיינתי שאהיה במצב כזה, חולשה כזאת. בהתחלה של השיקום לא הבנתי את חומרת המצב שלי. הייתי מתבאס כשלא הצלחתי ללכת יותר מעשרים מטר. יש באשפוז רגעים מביכים, למשל כשמקלחים אותך או כשאתה מחובר לצינורות. זה היה כמו רכבת הרים, שכללה אופטימיות לצד ירידות וסיבוכים.
בשנה הזאת למדתי שהעבודה היא מול עצמי: להיות מסוגל. ללכת מטר ועוד מטר. לעלות קומה ועוד קומה. לעבוד בלהשתקם. למדתי שגם שינויים מינוריים הם שינויים. ההתקדמות לוקחת זמן. אני מאמין שהומור זאת תכונה חשובה בשיקום ואני מבין יותר מתמיד את הצורך בשיקום פיזי לצד שיקום נפשי.
במהלך השיקום נחשפתי לפרויקט "שווים בתעסוקה", יוזמה של מפעל הפיס ואתר "שווים" שמתקיימת בשיתוף המרכז הרפואי איכילוב, סיסקו ישראל, קבוצת "ידיעות אחרונות" וקרן רש"י. החלטתי להירשם לקורס "מסיפור לסטוריטלינג" שמתקיים במסגרת הפרויקט. אין לי פייסבוק, אינסטגרם או טיקטוק. היו מכנים את גרושתי "אשת הקשר לאיש ללא הקשר". אבל בשנה הזאת הבנתי שיש לי מה להגיד. שזה בוער בי. רציתי ללמוד איך לעשות את זה בצורה מקצועית. בהתחלה חששתי. נדרשתי לבצע מטלות ויש גם פידבקים ובחינות, אבל לפני הכל – פגשתי אנשים מדהימים ולמדתי על החשיבות של כל מדיה ואיך אפשר להשפיע ולהעביר מסרים בצורה טובה.
בעיניי, זה קריטי לתהליך השיקום: לעבוד, לעשות. לי זה עזר להבין בכלל איך לספר מה עבר עליי – מאיפה הגעתי ואיפה אני עכשיו. זאת הייתה שנה שהתחילה באתגר גדול, המשיכה במאבק אישי גדול ומסתיימת עם תקווה ענקית. השנה הזאת לימדה אותי ליהנות מהרגעים הקטנים בחיים. לשים המון דברים בפרופורציה. לאורך כל השנה שעברה עליי, עם השיקום הארוך, המוטו שלי היה: "אני מרגיש יותר טוב מאתמול". אני מאמין שאקח את המוטו הזה להמשך החיים.
אני שואף בכל יום להיות טוב יותר מאשר אתמול, לעשות טוב יותר, לצמוח. למזלי אני חי והילדים שלי בסדר, אבל יש לנו כרגע חמישה חטופים מקיבוץ כפר עזה ועד שהם לא יחזרו הביתה הסיפור הזה לא ייסגר. אני מאחל לעצמי להיות בריא יותר ולחזור לכפר עזה עם קהילה חזקה יותר, עם דור צעיר של אריות.
נפגעתם במלחמה? אנחנו כאן עבורכם
במסגרת פרויקט "שווים בתעסוקה", אנחנו מזמינים אתכם להירשם לקורסי ההייטק החדשים של NESS ו-InfinityLabs R&D שמוצעים עכשיו ללא תשלום, במיוחד עבור נפגעי המלחמה בגוף ובנפש. במסגרת הקורסים, המשתתפים יקבלו ליווי מקצועי וסיוע - עד להשמה.
בין הקורסים המוצעים: פיתוח תוכנה, דאופס, פיתוח אוטומציה ובדיקות ידניות ותמיכה טכנית. ההרשמה בעיצומה (מספר המשתתפים מוגבל):
חברות נוספות שרוצות לפתוח הכשרות ייעודיות במסגרת המיזם מוזמנות לפנות במייל מטה לאבישג אלבז הרוש: Avishage@tlvmc.gov.il
בשיתוף מפעל הפיס
