בשיתוף מפעל הפיס והסתדרות המורים
כשהתלמידים שלה התקשו להתחבר ללמידה דרך הזום, רונית ברזילי, מחנכת כיתה א' בבית הספר מעלות חיים בפתח-תקווה, לא היססה. היא קיפלה את המושבים במכוניתה, העמיסה שולחנות וכיסאות מתקפלים ונסעה מביתה בראש-העין לשכונות שבהן מתגוררים תלמידיה. כשהגיעה אילתרה בחוץ כיתה קטנה ואז עברה מבית לבית ואספה את התלמידים. בסיום גם ליוותה כל אחד לביתו.
ברזילי, בעלת ותק של 38 שנות הוראה, נמרצת, יוזמת ויצ›-רתית כמו מורה בתחילת דרכה ונרגשת בכל פעם מחדש מכל התקדמות והישג תלמידיה בקריאה ובחשבון. רבים מתלמידיה באים ממשפחות של עולים חדשים שבהן ההורים אינם שולטים בשפה העברית ועסוקים באתגרי פרנסה יומיומיים.
"במהלך הלמידה מרחוק חלק מהתלמידים לא נכנסו לזום, כל אחד מסיבותיו, דבר שחייב אותי למצוא פתרונות יצירתיים", ברזילי מספרת. "מדובר בילדי כיתה א' שעלו מהגן לאחר שבשנה שעברה לא למדו ברציפות בשל הקורונה ואני צריכה ללמד אותם לקרוא ומיומנויות יסוד נוספים.
"חלק מההורים אמרו לי שהם לא יודעים מה לעשות משום שהילדים שלהם לא רוצים להיכנס לזום ואחרים לא יכלו לסייע להם", ברזילי מספרת. "יצרתי קשר עם המשפחה הגרעינית והמורחבת כדי לגייס לכל ילד מתקשה אח בוגר, חייל, דודה, בני דודים ואפילו אחות של החבר. מסרתי לכולם את מספר הטלפון שלי והמייל וקבעתי איתם שאשלח אליהם קישור לשיעורים והם ידאגו שהילדים ייכנסו לזום ויבצעו את המטלות. הם היו אנשי הקשר עם המשפחות". עבור חלקם גייסה סטודנטים חונכים שמגיעים אליהם הביתה לסייע להם.
כאשר סיפר לה אחיו החייל של אחד התלמידים שבבית אין אפשרות להתחבר לזום, הגיעה אליו הביתה עם המחשב הנייד שלה פעמיים בשבוע ולימדה אותו באופן פרטני במרפסת.
כדי לחבר בין התלמידים, שרק הגיעו מהגן ונכפה עליהם ריחוק בסגרים, נערכו שיעורים משותפים במרפסות או בחצרות. "חשוב שילד המנותק מהזום ומבית הספר בסגר לא יישאר לבד", מסבירה ברזילי. "חשוב לי שהם יחושו בטוחים ואהובים. אני מקיימת שיחות תמיכה וייעוץ גם עם ההורים. יש לי סיפוק גדול מלראות את הילדים שמחים ואת ההתקדמות שלהם".
ברזילי מעידה כי מגיל שמונה ידעה שהיא רוצה להיות מורה. "הייתי אוספת את הילדים בשכונה ומלמדת אותם. בשבילי כל יום בבית הספר עם התלמידים הוא חגיגה ואושר. הוראה עבורי זו שליחות".
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף מפעל הפיס והסתדרות המורים
