בשיתוף הסוכנות היהודית
גילה גוטמן אזולאי הייתה רק בת 10 כשאמה וחמשת אחיה טבעו בלב ים באחד האסונות הטרגיים שידע מפעל ההעפלה היהודי.
טקס יום הזיכרון של הסוכנות היהודית עומד השנה בסימן 60 שנים לטביעת אוניית מעפילי אגוז, שהבריחה יהודים ממרוקו לישראל. יצחק (בוז'י) הרצוג, יו"ר הסוכנות היהודית: "סיפורי הגבורה וההקרבה של העולים ממדינות ערב אינם מסופרים ומתועדים דיים".
8 צפייה בגלריה
גילה גוטמן אזולאי יחד עם יו"ר הסוכנות היהודית יצחק (בוז'י) הרצוג.
(צילום: הסוכנות היהודית)
בליל ה-10 בינואר 1961 יצאה ספינת דייגים קטנה בשם "אגוז" (פיסס בצרפתית) מנמל העיר אל-חוסיימה, שבצפון מרוקו לכיוון מיצר גיברלטר. זו הייתה ההפלגה ה-13 במספר של האונייה, שבמשך כשנה העלתה בחשאי מעפילים יהודים ממרוקו לארץ ישראל דרך גיברלטר.
על אוניית ה"אגוז" היו 43 עולים, גברים, נשים, ילדים וזקנים, שייחלו ליום שבו יגשימו את החזון החלוצי ויעלו לארץ ישראל. שעה לאחר יציאתה מאל-חוסיימה, האונייה נטרפה בלב ים, וכל העולים שהיו עליה, כולל חיים צרפתי, שליח ישראל מטעם המוסד שפיקד על הספינה, טבעו למוות. 22 גופות נמשו מן הים והובאו על ידי קהילת יהודי טיטואן לקבורה אנונימית בבית העלמין היהודי העתיק באל-חוסיימה. שאר 22 הגופות טבעו במצולות ומעולם לא אותרו.
טביעת אוניית "אגוז" היא פרק טרגי במפעל ההעפלה המפואר, שהביא יהודים רבים מכל העולם לחפש מקלט מפני השואה והשנאה. אסון אוניית האגוז לא הירפה את חלומם של יהודי מרוקו לעלות לארץ ישראל. להיפך, הנספים הפכו לגיבורים ולסמל לעליית יהדות מרוקו וצפון אפריקה.
בין קורבנות האגוז היו שישה מתוך תשעת בני משפחת אזולאי - האם חנינה וחמשת ילדיה, הקטנה שבהם, רחל, הייתה רק בת שנתיים. שתיים מבנות המשפחה, גילה (יולנד, במקור) בת ה-10 ופאני בת ה-12, עלו לישראל במבצע חשאי ונועז כשבוע וחצי קודם לכן. האח דוד בן ה-20, היה פעיל במחתרת היהודית ולקח חלק במבצעי ההעפלה. שלושת האחים נותרו בחיים כדי לספר את סיפורם ולהמשיך את השושלת.
8 צפייה בגלריה
יו"ר הסוכנות היהודית יצחק הרצוג ויו"ר המשפחות השכולות גילה גוטמן אזולאי שאיבדה את מרבית משפחתה באסון הדליקו משואה לזכר הנופלים במערכות ישראל ובפעולות איבה בארץ ובעולם
(צילום: הסוכנות היהודית)
טקס יום הזיכרון של הסוכנות היהודית, שהתקיים היום (רביעי) לזכר הנופלים במערכות ישראל ובפעולות איבה בארץ ובעולם, עמד השנה בסימן 60 שנים לאסון טביעת אוניית אגוז. יו"ר הסוכנות היהודית, יצחק (בוז'י) הרצוג, וגילה גוטמן אזולאי, יו"ר המשפחות השכולות, שפעולת למעלה מארבעה עשורים למען הנצחת מעפילי אגוז, הדליקו משואה לזכר הנופלים במערכות ישראל ובפעולות איבה בארץ ובעולם. הטקס נערך על ידי הסוכנות היהודית בשיתוף עם ההסתדרות הציונית העולמית, הקרן הקיימת לישראל, קרן היסוד, הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה (JFNA) ומגבית קנדה.
"במרכז הטקס שמתקיים מדי שנה בבנייני המוסדות הלאומיים בירושלים, אנו עוסקים בנרצחים מטרור אנטישמי ברחבי תבל. דוגמת הפיגוע הקשה שאירע בפיטסבורג שבארצות הברית לפני כשנתיים וחצי", מציין יו"ר הסוכנות היהודית, יצחק (בוז'י) הרצוג. "על פי יוזמתו של מנהל הטקס, עורך הדין משה שיף, סמנכ"ל הסוכנות היהודית, הוחלט לציין השנה את אסון הספינה 'אגוז' במלאת שישים שנה לטביעתה".
המבצע הנועז מקזבלנקה לישראל
גילה גוטמן אזולאי, כיום בת 70, כימאית בפנסיה המתגוררת בחיפה, זוכרת ילדות מאושרת בקזבלנקה על רקע התדרדרות במעמדם של יהודי מרוקו בסוף שנות ה-50. בגיל 8 היא איבדה את אביה, שנפטר בטרם עת, והאם חנינה נותרה לגדל לבדה את שמונת הילדים. "אבל הייתה לי ילדות שמחה", היא מבהירה. "אני חושבת היום עד כמה אמי הייתה גיבורה, לגדל 8 ילדים בתנאים לא תנאים".
למרות האווירה האנטי-ישראלית ששררה בסביבה, ישראל והעלייה אליה היו בראש מעיני היהודים, מעידה גוטמן אזולאי. "בבית כל הזמן דיברנו על הכיסופים לארץ. אני זוכרת איך המבוגרים דיברו בשקט-בשקט בערב שבת על ישראל, וייחלו שבשנה הבאה הם יהיו בירושלים".
על רקע המתחים הפוליטיים והחברתיים, קמה מחתרת "המסגרת" להעלאת יהודי מרוקו לישראל, בה פעל דוד, אחיה הבכור של גילה. "הילדים לא ידעו שום דבר מזה. יש לי זיכרון שאמא לוקחת אותנו לקראת העלייה להמון בדיקות, שלא היה מקובל לעשות אז. עוד אני זוכרת שהיא קנתה לנו מעילים ובגדים בחודש נובמבר. בגדים חדשים היו קונים רק בפסח או בראש השנה, לא ביום חול".
המבצע יצא לדרך ביום האחרון של שנת 1960. גילה ואחותה הגדולה פאני הוברחו ראשונות מקזבלנקה למסע הימי. "ב-4 בבוקר, שני בחורים בלווייתו של אחי דופקים בדלת, נותנים לי ולאחותי, פאני, מדים של תנועת הצופים, ולוקחים אותנו במכונית", מספרת גילה, שלמרות שהייתה אז רק בת 10 זוכרת הכול לפרטי פרטים, כאילו קרה אתמול. "לא הכינו אותנו ולא ידענו כלום. אחותי ואני חשבנו שאנחנו הולכות לקייטנה".
8 צפייה בגלריה
יום הזיכרון בסימן 60 שנים לאסון אוניית אגוז. האנייה אגוז עוגנת בנמל טרם טביעתה.
(צילום: מתוך ויקיפדיה)
שתי האחיות עלו על מכונית ולאחר כשש שעות נסיעה, נאלצו המבריחים לעשות אחורה פנה ולהחזיר את הבנות הביתה, כיוון שחששו מפני אנשי הביטחון הרבים שהיו בדרך. למחרת בבוקר, האם הובהלה לרופא כי האח מאיר חלה, ושתי הילדות נשארו בבית לשמור על רחל בת השנתיים. "לא אשכח – זה היה יום גשום, ובערך אחרי שעה שאמא יצאה מהבית, הגיעו שני בחורים, אמרו לנו שוב ללבוש מדי צופים, ולצאת מיד. אמרנו שאנחנו לא יכולות לצאת, כי אמא לא בבית ואנחנו צריכות לשמור על אחותנו הקטנה".
המבריחים זירזו את הבנות לצאת ובלית ברירה, הן השאירו את רחל הפעוטה אצל השכנה, ועלו שוב למכונית שתיקח אותן מקזבלנקה לעיר החוף אל-חוסיימה במרחק של 8 שעות נסיעה. גילה לא דמיינה לעצמה שזה יהיה היום האחרון שבו תיראה את אימה ואת אחיה.
המסע ארך למעלה משבועיים וכלל מעברים בין דירות מסתור, הסתתרות במכוניות ובמשאיות, צעדה של ארבע שעות בבוץ ובגשם, הפלגה באונייה לגיברלטר, וטיסה למרסיי, למחנה קונדרינס. טביעת האגוז, התרחשה כשגילה ואחותה היו כבר במחנה המעבר, רגע לפני העלייה לארץ ישראל. "כשהגענו למרסיי, שמענו על אסון האגוז, אבל אף אחד לא קישר. אחרי שבועיים הטיסו אותנו לארץ, ורק אז הבנו שאנחנו במדינת ישראל".
גילה ופאני הגיעו בגפן לישראל, עדיין לא מודעות לעובדה שמרבית בני משפחתן נספו בלב ים. שתיהן נשלחו לפנימייה באזור טבעון והחלו בתהליך התאקלמות. "הדבר הראשון שהיה לנו חשוב כשהגענו לכאן הוא ללמוד עברית. דיברנו רק צרפתית. תוך שלושה חודשים כבר דיברתי עברית שוטפת, ושכחתי את הצרפתית".
למרות ההתאקלמות המהירה, הגעגועים וחוסר הידיעה לגורל המשפחה הלכו והתעצמו. את החדשות המרות הן שמעו חודשיים לאחר האסון. דודן של הבנות, אחיה של האם חנינה, שעלה לישראל כמה שנים קודם לכן, קרא על טביעת האונייה בעיתון, זיהה את שמות הנספים, וכשהבין שלא כל בני המשפחה היו על האונייה, יצא לחיפוש קדחתני אחר הנותרים, ומצא את גילה ופאני.
לימים התברר שהאח דוד, פעיל המחתרת, נחקר ונאסר במרוקו בשל מעורבותו במבצע. לאחר כשנתיים עלה גם הוא לישראל, "אך מעולם לא דיבר על המקרה, ככל הנראה נשא איתו רגשות אשמה גדולים. הוא נפטר לפני חמש שנים, ורק על ערש דווי דיבר לראשונה על אמא", מספרת גילה.
איך בתור ילדה הגבת לידיעה על מות משפחתך באסון?
"נכנסתי לתקופה שאני מגדירה 'השתיקה הרועמת'. אף אחד בפנימייה לא דיבר איתנו. לא מנהל, לא מחנך, לא אם הבית ולא פסיכולוג. בהתחלה הרגשתי אשמה שאין לי משפחה, והאשמה הפכה מאוחר יותר לבושה. אמרתי לעצמי שאם אף אחד לא מדבר על זה מילה, סימן שזו בושה שאין לך משפחה".
לשבור את השתיקה
השתיקה נגדעה בתחילת שנות השמונים, כשגילה כבר נשואה ואמא לילדים קטנים, שצמאים לשמוע סיפורים על סבא וסבתא, "אבל לא ידעתי מה לספר". סכר הבושה נפרץ סופית כשגילה שמעה ברדיו ריאיון עם מפקד מבצע אוניית אגוז. "התקשרתי לרדיו, נתנו לי את הטלפון שלו, ומכאן התחלתי במסע לארוכה ולרוחבה של ישראל על מנת לקבל מידע". במשך 12 שנים הובילה גוטמן אזולאי את מאבק המשפחות השכולות למען הנצחת אסון אוניית אגוז, פתיחת תיק החקירה והעלאת עצמות 22 המתים, שנסחפו לחוף ונקברו בבית הקברות היהודי באל-חוסיימה. "לא היו פגישות שלא השתתפתי בהן. נפגשתי עם ראשי ממשלה, ראשי משרד החוץ, חברי כנסת", היא מספרת.
בדצמבר 1992 המבצע הושלם: עצמות 22 הנספים הושבו לישראל ונטמנו בחלקה הצבאית בהר הרצל. באותו מעמד נחשפו בפני המשפחות גם תמונות הנמשים מן הים, שצולמו לצרכי זיהוי. "התמונות היו קשות מנשוא. זה העלה בי מחשבות קשות על אמא שלי מחזיקה את הילדים הקטנים שלה בקור של ינואר למעלה משש שעות, ובשארית כוחותיה מנסה לשאוף טיפת אוויר".
8 צפייה בגלריה
טבועי אגוז מובלים לקבורה ממלכתית בהר הרצל, 1992.
(צילום: מאת הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו, רשות הציבור. )
מה הדבר הכי חשוב לך היום בהנצחת מעפילי אגוז?
"כל עוד אני חיה אמשיך בפעילות, בייחוד עם בני נוער, בהרצאות בבתי ספר. חשוב שיזכרו שמדובר לא רק באסון אישי, אלא באסון לאומי. התקווה שלי היא שבמערכת החינוך יכניסו את הפרק הזה לתוכנית הלימודים. חשוב שהתלמידים יידעו על אנשי המחתרת במרוקו, שחירפו את נפשם ופעלו בתנאים לא תנאים עבור יהודים, שכל רצונם היה להגיע לארץ ולחיות בה".
הרצוג מסכים כי הנצחת מעפילי אגוז חשובה מאין כמוה, אך למרבה הצער, אינה מסופרת מספיק. "צריך להישיר מבט אל ספרי ההיסטוריה ולהודות שהסיפורים הדרמטיים ומלאי הגבורה של העם שלנו, שעלה לישראל ממדינות ערב, אינם מסופרים ומתועדים דיים. הסיפור של ספינת 'אגוז', שמציין כעת 60 שנים, הוא רק דוגמא לסיפורי העוז וההקרבה של רבים בעם היהודי יוצאי מדינות ערב, שביקשו להגשים את החלום הציוני להגיע לישראל.
"לשמחתי, אני רואה יותר ויותר יוזמות להשרשת המורשת היהודית של מדינות ערב בתכנים ובפרויקטים לאומיים. הסוכנות היהודית בהנהגתי, מקיימת בשנים האחרונות תהליך הטמעה מקיף בהבאת המורשת של יהודי מדינות ערב והאסלאם ואיראן לתודעה הלאומית".
בשיתוף הסוכנות היהודית
