צפו בירדנה ארזי מראיינת את נאוה ברק, ג'וליה זהר וטלי חלף:
ועידת הנשים של המדינה - משפיעות לטובה
נאוה ברק, את הרבה שנים עומדת בראש עמותת עלם, את רגילה לראות ילדים ונוער במצוקה אבל השנה הייתה שונה
"השנה הייתה טלטלה איומה גם בארץ, גם בחברה שלנו וגם בעולם. אבל בקרב בני הנוער בסיכון שאנחנו מסייעים להם, הטלטלה הייתה גדולה יותר כי כל המצוקות שבשגרה הם חווים אותם, הלכו והחריפו. המגבלות, הסגרים, השהייה בבית, כל אלה השפיעו עליהם, ראינו יותר תופעות של בדידות, חרדה ודיכאון".
איך זה בא לידי ביטוי מבחינת עלם?
"הגיעו אלינו יותר ויותר פניות. למרות המגבלות נשארנו שם, גם ברחובות, עברנו לטפל בהם דרך האמצעים הדיגיטליים או דרך הטלפונים, אבל כל הזמן מצאנו אותם, אם זה ברחוב כי הם ברחו מבית משפיל או אלים, אם זה בקריאות לעזרה שלהם בטלפונים שנבוא ונסייע להם, או נפנה אותם באמת לטיפול.
גם האלימות המינית, הפיזית וברשת כל אלה התגברו, איתם גם ניסיונות לפגיעות עצמיות ברגעים של דיכאון, וגם הפרעות אכילה. היו באמת מצוקות שאף פעם לא ראינו, והתגייסנו כולנו לנושא ואף על פי שהיו מגבלות ריחוק חברתי, היינו שם למענם כל הזמן".
איזה מענה אתם נותנים בעצם?
"אנחנו מטפלים בין הגילאים 25- 13 וראינו את זה בכל הגילאים. אנחנו כתובת לאנשים שהם חסרי עורף משפחתי, יש לנו מרכזי יום, מרכזי נוער שבאים לשם נערים חסרי בית ופתוחים 24/7".
יש היום נוער חסר בית?
"ודאי וודאי, יש צעירים שהם חסרי-בית שנסיבות החיים הביאו אותם או לברוח מהבית למרות שיש הורים אבל הורים שלא מתפקדים, או אנשים שעלו מארצות אחרות ומצאו את עצמכם בכל מיני מצבים זרוקים ברחוב. לנו יש את הבית בשבילם שיכול לתת להם מקום להניח את הראש, לקבל ארוחה חמה ומקלחת ושם איכשהו להניע את האלטרנטיבות לחיים האלה. לאפשר להם או קורס הכשרה מקצועית או להיגמל מהסמים ולכוון אותם לדרך של שיקום ומעורבות בחברה".
4 צפייה בגלריה
טלי חלף, נאוה ברק , ירדנה ארזי וג'וליה זהר בועידת 'הנשים של המדינה' של ידיעות אחרונות ו - ynet
(צילום: אביגיל עוזי)
טחינה, מהומה, ועזרה לחלש
ג'וליה זהר, את עומדת בראש קרן רווחה שפועלת למען החברה הערבית אני משערת שזה גם בני נוער?
"נכון".
איפה את רואה את האתגרים בחברה הערבית? הם דומים לקשיים בחברה היהודית?
"אני לא חושבת שיש שוני אבל אין מי שיטפל, הבעיות הן אותן בעיות, אנחנו כשבאנו ועשינו את קרן פילנתרופית הראשונה בסקטור הערבי היה לנו קשה. קשה קודם כל לגייס אנשים כי אנשים לא מאמינים בפילנתרופיה ולא יודעים מה זה פילנתרופיה הסקטור הערבי תמיד תופר אריזות של מזון, אם זה במסגדים או כנסיות ומוסדות ציבור עממיים, אבל פילנתרופיות ממש, אנחנו לא. אז הקרן הזאת באה ונעזרת על ידי ה'ג'וינט' ו'יד הנדיב', כדי שנעודד אנשים על ידי הפילנתרופיה.
עשינו כמה עבודות יפות על ידי אחת התוכניות שהצענו לעובדים שלנו, בחברות שמשתתפות בקרן, שהם יתרמו תרומה כל חודש מהמשכורת שלהם. אפילו העובדים הפשוטים תורמים ואנחנו עושים מצ'ינג ומכניסים לקרן.
מה שהם נותנים זה לא סכום גדול אבל זה נותן להם את ההרגשה הזאת הטובה ש'אנחנו כן תורמים וכן עוזרים לקהילה, ואנחנו כן פילנתרופיה'".
עשית היסטוריה ג'וליה, כשאת הושתת יד לקהילה הלהט"בית הערבית שהתעלמו מהם, ועשית מעשה מאוד אמיץ ויוצא דופן בחברה שלך וגם חטפת על זה, ספרי לנו גם על המהלך ועל התוצאה ועל הכתף הקרה שקיבלת
"נכון. לפני כשמונה חודשים נדמה לי, חודשיים לפני שפרצה כל המהומה הזאת, באו אליי מהאגודה ללהט"בים והציעו להקים קו שיעזור לילדים שלא דוברים עברית, אם זה מבחינה סוציולוגית, עו"סים, יועצים. כי הם מגיעים לגיל כזה ולא יודעים לאן הם פונים בשפה הערבית שיעזור להם, והאמת שלא חשבתי אפילו בחלום שזה יוביל לכל המהומה הזאת".
ספרי על המהומה
"הסקטור הערבי עדיין סגור, אז מה שקרה שהם כתבו איזו כותרת לא כל כך יפה שהתפרצה והפכה להיות ויראלית, ואנשים התחילו לזרוק את הטחינה".
נזכיר זאת טחינת 'אל-ארז' שהציבור הישראלי כל כך אוהב וצורך אותה, מה קרה?
"מה שקרה זה שהחרימו אותנו והתחילו לזרוק את הטחינה לזבל, וצילמו את זה לסרטונים והפיצו אותם בכל מקום. זה עשה לי לא טוב באמת. זה לא טוב כי כל הכוונה שלי ושל הילדים שלי היא כן לעזור, וכן לתת לחברה כתף, אנחנו בדרך כלל עוזרים לאוכלוסיות חלשות והאנשים האלה, הקהילה הזאת, היא אוכלוסיה חלשה בסקטור הערבי".
היא כאילו לא קיימת
"אנחנו כמו יען, שמים את הראש שלנו באדמה ואומרים 'אין לנו', אבל יש 10% בעולם להט"בים ואנחנו 2 מיליון פה, אז יש לנו איזה 200 אלף שזה בחישוב גס. נניח שפחות, אבל יש, והם צריכים את עזרתנו וכולם נותנים גב והולכים ולא אכפת להם. אני אישה אחראית, אכפת לי, אני אימא, אז כל זה נתן לי לעודד אותם ולעזור להם".
מי תמך בך?
"הילדים שלי. אבל היו בהתחלה ימים לא טובים שבאמת הרגשתי לא טוב פיזית ובריאותית, אבל אחר כך בא הגל הטוב: כל-כך הרבה אנשים שתמכו, גם מוסלמים ונוצרים והאוכלוסייה הישראלית כולה, התמיכה הזאת נתנה לי כוח ואמונה במה שאני עושה וביטחון עצמי".
ההנהגה הערבית נתנה לך עורף? אחמד טיבי?
"לא, קשה להם גם לעמוד לצידי ולדבר על זה, הם פוליטיקאים. לכן אני לא הולכת לפוליטיקה, אני אישה פרטית, הכסף שלי פרטי, אני יכולה לתרום למי שאני רוצה ולמי שאני רואה לנכון לעזור".
יש לך משימה. אז איך הולך עם הטחינה?
"בסדר, אנשים שכחו ויחזרו. עלינו מצד אחד בסקטור הכללי אבל אלו שרצו להחרים החרימו, מה לעשות, אין לי בררה".
למרות הקושי מתנדבים לתמוך בילדים
טלי חלף, השנה הזו הייתה מטלטלת גם מבחינת האלימות במשפחה הוצאת ילדים מבתיהם, הרגשת השנה שהרף עולה?
"אנחנו לא אלה שמוציאים את הילדים, אנחנו מקבלים אותם אלינו".
לאן?
"יש לנו 1,400 ילדים, בני נוער וצעירים, אנחנו מטפלים מגיל אפס עד 27".
בכל המגזרים?
"בכל המגזרים. אנחנו מטפלים ב-800 ילדים במשפחות אומנה, 200 ילדים במעונות משפחתיים - שזה זוג הורי בית עם 12 ילדים, תארי לעצמך ארוחת בוקר, או ילדים שיוצאים לבית ספר 12 סנדוויצ'ים נוסף על הילדים הביולוגיים שלהם, ואנחנו עובדים עם 300 צעירים בוגרי השמה חוץ ביתית.
הקורונה תפסה אותנו, באמת כמו את כולם, מאוד במפתיע אבל גילינו את כוחם של האנשים שעוסקים בדבר. אף אחת ממשפחות האומנה לא הרימה ידיים, כולן התמודדו עם היום-יום הקשה ועם גידול הילדים בתנאים המאוד מורכבים האלה. הורי הבית, 12 ילדים בתוך בית עם מגוון גילאים שצריכים כל אחד את הזום שלו, והצעירים שלנו שלמרות היותם חזקים התמודדו קודם כל עם בדידות מאוד גדולה, חל"ת, פיטורין, לימודים מרחוק".
האם משפחות שחוות חל"ת ופיטורין ומצב קשה, גם אז הן נענות לקבל ילדים?
"זה הפתיע, בגל הראשון הייתה עלייה דרמטית בפניות של משפחות".
מדהים
"מדהים ועשינו קמפיינים של גיוס משפחות שאנחנו לצערי הרב כל הזמן זקוקים לעוד משפחות. זאת נתינה שכולם יכולים להיות שותפים לה אחת הנתינות הכי מרשימות בחברה הישראלית שכל אחד יכול לעשות אותה".
מצד אחד זה מחמם את הלב, מצד שני זה מקומם מפני שאיפה המדינה בסיפור הזה? למה צריך עמותות ותרומות?
"המדינה שותפה, במקרה של השמה חוץ ביתית כל ילד ממומן על ידי המדינה. אנחנו מגייסים תרומות כדי לתת עוד כי אנחנו חושבים שיש דרך ייחודית שמאמנים בה מה ילד צריך ואז מגייסים עוד הרבה מאוד תרומות כדי לעשות את הדברים האלה, אבל המדינה בהחלט מעורבת מאוד".
הצלת נפשות, ממש
נאוה, יש לך סיפור על ילד או נערה אחת שנגעו במיוחד לליבך?
"האמת, אם אני חושבת לעצמי מה מחזיק אותי כבר 34 שנה, שזה באמת לא פשוט, זה לראות את ההתפתחות, להיחשף לסיפורי הצלחה של הצעירים שהיו במקומות הכי קשים ובעזרת התמיכה של העמותה והיד המושתת והדחיפה ברגע המתאים, הם סוגרים מעגל וחוזרים ומתנדבים ורוכשים מקצוע וחוזרים לחיים".
את מצמררת אותי נורא
"בקורונה באנו כולנו לבית הנשיא כדי להציג דו"חות, באמת בגלל הנתונים הכל-כך מזעזעים, וסיפרתי לו שהעובדים שלנו מאחר שהם לא ניתקו את הקשר עם בני-נוער. עובדת שהייתה בקשר עם נערה שכל הזמן הייתה בדיכאון והתלוננה שהיה לה קשה בבית ויש גם אלימות, אבל היא הייתה בבית והיא לא רוצה לחיות ואיכשהו הרגענו אותה ונסגר הטלפון, ואחרי כמה דקות היא התקשרה ואמרה 'לקחתי כדורים אני לא יכולה יותר'. אז העובדת שלנו במקום עזבה הכל, הגיעה אליה הביתה, לקחה אותה לבית חולים, ליוותה אותה ושם עשו כל מה שצריך כדי להציל אותה, והצילו אותה.
ברגעים האלה את חושבת שאת מצילה נפשות, לכך זה הגיע. עוד שני נערים בצפון שברחו מהבית בזמן הקורונה כי אותו דבר, בית קשה, ברחו, אף אחד לא חיפש אותם והצוותים שלנו שחיפשו ברחובות מצאו אותם באיזה מערה יושבים, רעבים, רועדים מקור. אז גם כאן, על המקום נתנו להם אוכל ושתייה והובלנו אותם למרכז של עלם והמשכנו את הקשר איתם, זה להיות שם ברגע הנכון".
זה להציל נפשות
"בזמן הקורונה נותנים שיקום וליווי לאורך זמן אבל פתאום בקורונה דיברנו עם בני נוער ואמרו שחסר לנו אוכל למשפחות שלנו וארגנו סלי מזון ומלווים אמהות צעירות, אין לנו אוכל תינוקות אז ארגנו מטרנות והכל היה חירומי. ואז את מתמלאת כוחות לפנות לכל הכיוונים, לחברות עסקיות, לאנשים טובים בקהילה, כדי בכל זאת לגייס כסף לצרכים הכי חשובים באותו רגע".
ג'וליה לך יש סיפור אישי שנקשרת אליו במיוחד?
"שבועיים לפני שכל הסיפור יצא לפועל, פגשתי מישהי שאני לא מכירה אותה שסיפרה לי שיש לה ילד גיי ובעלה לא מקבל אותו, כועס עליו ולא מתייחס אליו טוב. הילד עדיין לא עזב את הבית, אבל לא טוב לה. אחרי שהיא שמעה על כל הסיפור שהיה עם קו הסיוע היא קיבלה את הטלפון שלי מחברה, התקשרה אלי ואמרה לי שהיא רוצה להודות לי מאוד.
שאלתי, 'על מה'? אז היא אמרה: 'בעלי התחיל לקבל את הבן שלנו'. אחרי שראה את כל המהומה שלנו, מה הם עושים עם הקהילה הזאת, אז הוא התחיל לחבק את הילד שלו וזה עשה לי טוב אם גרמתי לו, או למישהו מהמשפחות האלה לקבל את הילדים שלהם ולא לזרוק אותם מחוץ לבית ולא לתת להם להיות בדיכאון והתאבדויות, אז עשיתי משהו".
