קוראים לי אייל ספרא, אני בן 32, גר בקיבוץ צרעה, נשוי לעלמה המדהימה, עובד כטבח בחברת היי-טק גדולה ואני גם, אדם שמגמגם.
אני רוצה לספר לכם על החוויות שלי כאדם מגמגם ואיך אני רואה את עצמי כאדם מגמגם. במהלך החיים אנחנו לומדים על עצמנו ומושפעים מכל כך הרבה דברים סביבנו - הבית בו גדלנו והמשפחה, חברים, פרסומות, שאיפה לשלמות ועוד המון דברים קטנים וגדולים שמכתיבים לנו איך אנחנו אמורים להיות ומה נכון ולא נכון.
בשנים האחרונות למדתי על עצמי המון, כשהדבר הכי חשוב לדעתי הוא שלדברים שאנחנו חושבים על עצמנו ולדברים שאנחנו אומרים לעצמנו על עצמנו, יש משמעות מכרעת.
אני מגמגם מגיל צעיר, 6-7 בערך, אם אני זוכר נכון, אבל הפעם הראשונה בה באמת שמתי לב לגמגום שלי, הפעם הראשונה בה באמת הרגשתי שונה, הייתה בגיל 13, בשנת הבר מצווה.
אני מניח שבגיל 13 כבר היה לי אופי משלי ואגו קטן משלי שצריך לגונן עליו. אני לא אשכח לעולם את התחושה בערב שורשים בבית ספר, כאשר כל חבריי לכיתה עלו אחד אחרי השני לספר על העבר המשפחתי שלהם מול כל שאר הכיתה וההורים.
אני התביישתי כל כך. חודשים לפני כבר נלחצתי מאותו הערב, דמיינתי בראש את התסריטים הגרועים ביותר, בהם אני נתקע מול כולם וצוחקים עלי, דמיינתי את הבושות שאני אעשה לעצמי ולהורים שלי, דמיינתי את הכינויים ומילות הגנאי שיידבקו אלי לאחר מכן.
צפו בטריילר של הסרט שיוקרן הערב במפגש אמב"י - "הגמגום היפה שלי":
המורה שלי ידעה על הגמגום שלי ולמזלי אישרה לי לא לקחת חלק באותו ערב. אך בעודי יושב שם בחדר, מחכה שכולם יסיימו ושהערב הארור הזה יסתיים, הרגשתי שכל העיניים בחדר מופנות אלי, שכל מה שמעסיק את כולם הוא למה אייל לא מקריא? הוא לא מרגיש טוב? קרה לו משהו?
"הפחד שלי הכתיב לי הרבה בחירות בחיים"
בדיעבד כמובן, אחרי 17 שנה, אני יכול להגיד שאף אחד לא שאל את עצמו למה אני לא מקריא. אני לא מכיר שום הורה בעולם שבזמן שהוא מחכה שהילד שלו יעלה וידבר על המשפחה שלו בטקס שורשים חגיגי, מוצא מקום בראש לשאול "מה נסגר עם אייל?", בטח לא שאר חבריי לכיתה שהיו לחוצים בדיוק כמוני, עם אותן החששות ואותו הפחד מבושות.
מה שאני יודע היום לא ידעתי אז. הילד בן ה-13 הזה אמר לעצמו שכל העיניים עליו, שהוא שונה ופגום, שהוא צריך להימנע מהבושה בכל דרך אפשרית, שהוא חייב להסתיר את הגמגום שלו וכך היה.
מאז ועד לפני כמה שנים כל חיי עסקו בהסתרה של הגמגום, מה שלמעשה גרם לזה שהפחד שלי הכתיב לי הרבה בחירות בחיים: עבודה, צבא, מפגשים חברתיים, בכל אלה ועוד, לא אני הוא זה שבחר, לא הייתי חופשי באמת.
אם יש משהו שמגמגמים יודעים לעשות טוב זה להסתיר. הייתי מצוין בזה, באמת, אבל להסתרה יש מחיר, האגו אולי מאוד מרוצה מכל העניין הזה, לא לחוש בושה, לא להתמודד עם אתגרים, אבל הנפש מרגישה הכל, סופגת הכל. אני מניח שאצלי מתישהו נמאס לה לשמוע כמה אני לא מספיק, כמה לאחרים יותר קל בחיים, נמאס לה שאני לא עושה את מה שאני רוצה באמת, ושאני לא אני באמת.
לקח לי 17 שנים להבין שהדבר שאני מנסה להימנע ממנו, הדבר שאני מנסה להסתיר כל כך הרבה זמן הוא בעצם הדבר שאני רוצה יותר מהכול - פשוט לדבר, פשוט להיות אני.
לא קל לשנות הרגלים ודפוסים שקובעו לנו במוח במשך המון שנים. למזלי יש לי סביבה תומכת מאוד, עלמה, חברים מכילים ובשנתיים האחרונות, קפיצת המדרגה הגיעה הרבה בזכות אמב"י - ארגון מגמגמים בישראל. החשיפה לתכנים, השיתוף, ההבנה שאני לא לבד ושיש קהילה שלמה של אנשים מדהימים עם אותם הפחדים, אותם האתגרים, עזרה לי מאוד להשיל מעלי שכבות עבות של הלקאה עצמית.
בתקופה האחרונה התחלתי להנחות מפגשי העצמה בעמותה, שמבחינתי זו סגירת מעגל. מהילד בן ה-13 שפחד לדבר מול חבריו לכיתה והוריהם, היום אני תורם מהניסיון ומההתמודדות האישית שלי לחבר'ה הצעירים ולכל אחד שזקוק להבין שהגמגום הוא רק חלק ממנו ויש בו עוד הרבה דברים טובים.
אנחנו חיים בחברה מאוד שיפוטית וסטיגמטית, חסרת סבלנות ועם קצב חיים מסחרר. אז עדיין קשה לי, כנראה יהיה לי קשה כל החיים. אבל היום, להבדיל מילד בר המצווה, אני יודע מה אני שווה, אני יודע שאני לא פגום ואני יודע שהגמגום לא מגדיר מי אני, הוא חלק בלתי נפרד ממני והוא עוד פרט קטן ונפלא שמרכיב אותי.
היום, חמישי ה-22.10, מצויין בעולם וגם בישראל יום המודעות הבינלאומי לגמגום. אמב"י – ארגון מגמגמים בישראל, יקיים מפגש זום מיוחד עם הקרנת הסרט "הגמגום היפה שלי" וקיום מפגש העצמה מיוחד. למידע נוסף על גמגום היכנסו לאתר אמב"י.