רות רביבו (21) מאשקלון התנדבה והדריכה בעבר בכפר הילדים והנוער של "המפעל להכשרת ילדי ישראל" לפני מספר חודשים היא החלימה מקורונה, ויודעת דבר או שניים על המחלה ותופעות הלוואי. "מי שחווה את זה על בשרו נזהר מזה אפילו יותר", היא מסבירה. "יש למחלה הזו תופעות לוואי ודברים לא מוסברים שמלווים אותך ולכן אתה שומר על עצמך דווקא יותר". כשמנהל הכפר, התקשר אליה לבדוק אם תהיה מוכנה להיכנס לבידוד עם 12 נערים ונערות בסיכון הייתה אצלה התלבטות של ממש.
"יש לי אהבה גדולה לכפר באשקלון, יצא לי להדריך שם בעבר, כמעט כל בקשה שיבקשו אני כנראה אענה בחיוב" מספרת רביבו. "האינסטינקט הראשוני שלי היה להגיד כן, עם זאת עלו לא מעט חששות. כשחליתי חוויתי תופעות לוואי קשות, ופחדתי לעבור את זה שוב, אבל אחרי התייעצות עם הרופאה שלי לא היה לי ספק שאני הולכת על זה", היא מוסיפה. "הבנתי שצריכים אותי והחלטתי לקחת את הסיכון, בעיקר בגלל תחושת השליחות וההבנה שאם אני לא אכנס – לא יהיה מי שיכנס".
לאחר שנכנסה לבידוד הבינה רביבו שמדובר בעומס לא פשוט, היא הייתה צריכה לדאוג למנהל התקין של המשפחתון הכולל פעילויות, ארוחות ותמיכה בילדים שעבורם היה מדובר בתקופה מורכבת מאוד. "זו הייתה תקופה מטורפת, בין ארוחת צהריים לשנייה, מה שהיה קשה יותר זו ההתמודדות מול החניכים שחוו תקופה מבלבלת מאוד.
זה שונה לגמרי ממה שחוויתי עד היום גם בהדרכות שעשיתי בעבר, פגשתי אותם בנקודות קושי רבות – אבל הפעם הם לא פגשו את ההורים הרבה זמן והם לא מבינים את הסיטואציה עד הסוף. לילדים כניסה לבידוד זה אתגר גדול, במיוחד שמדובר בנוער בסיכון – זה הוציא מכולם חוסר סבלנות ותוקפנות, זה גרם ליותר התמודדויות. אך אחרי הכל אני יכולה להגיד שזו אחת החוויות המיוחדות והחיוביות שחווינו", היא משחזרת.
כדי להפוך את תקופת הבידוד לנעימה קלילה וכיפית ארגנה רות, יחד עם בנות השירות, פעילויות ואירועי שיא דוגמת ערב סרט ומשחקי חברה, "בסוף עברנו בידוד חווייתי ואפילו ייצרנו זיכרונות טובים", מחייכת רביבו.
באחת השבתות היה צורך באיש צוות נוסף שיצטרף, ורבקה, אחותה של רות, התנדבה להצטרף אליה לשבת. "הייתי צריכה לשכנע אותה, אבל בסוף היא עשתה את זה בשביל החניכים והעמותה שנמצאת אצלה עמוק בלב", סיכמה רות את החוויה ואמרה: "מדובר בחוויה קשה מאוד לכפר נוער בסיכון, אבל הכל נוהל ביד רמה, במקצועיות ובאהבה ע"י צוות הכפר ובנות השירות. גם מנהל הכפר התמסר לזה במאה אחוז, זה מה שתרם לחוויה חיובית שלא אשכח לעולם".
"הן צריכות אותי יותר מאשר צריכים אותי בבית"
יזהר סמארה (31), רכז דירות במערך הדיור של בית חלומי של אקי"ם, רעננה קיבל הודעה ששלוש מהדיירות המתגוררות בדירת אקים ברעננה נחשפו לחולה מאומת והן צריכות להיכנס לבידוד באופן מיידי. "כבר ברגע שקיבלתי את ההודעה הבנתי שאני לא יכול להשאיר אותן לבד. אלו דיירות עם מוגבלות והיה לי ברור שהן צריכות אותי יותר מאשר צריכים אותי בבית", מסביר סמארה את ההחלטה להיכנס לבידוד יחד עם הדיירות ולהשאיר בבית את אביו ואמו המבוגרים.
"בלילות אחרי שהבנות היו נרדמות, זה היה הזמן שבו הגעגועים היו מציפים אותי. זו תקופה קשה לכולם והיה לי ברור שגם להורים שלי לא פשוט שהם עכשיו לבד, אבל כל הזמן הזכרתי לעצמי שלהם יש עוד אנשים שיכולים לדאוג ואילו פה אני יותר הכרחי", הוא מוסיף.
את ימי הבידוד מסכם סמארה כחוויה אינטנסיבית ומלמדת. "הזמן הזה ביחד מלמד, מקרב. לפעמים הוא גם קשה, אבל הכל בעיניי מתגמד מול הרגע הזה שאני כבר עומד לחזור הביתה ולצאת מהבידוד והן ניגשות אליי ופשוט אומרות תודה שבחרתי להיות איתן. זה רגע שאני לוקח איתי על המשמעות שיש לבחירות שלנו על אחרים".
החלטנו: נשארים כולם בהוסטל בבידוד
רגע לפני היציאה לחופשת סוף השבוע וכשההכנות לשבת בעיצומן, התקבלה בהוסטל "יד ביד" של עמותת אקים באבן יהודה ההודעה כי בעקבות חשיפה לחולה מאומת על כל הדיירים, אנשים עם מוגבלות, להיכנס לבידוד. "בצהריים מנהל ההוסטל הודיעו שכולם חייבים בבידוד, וביקש לדעת האם מישהו מאנשי הצוות יסכים להתנדב להיכנס לבידוד בהוסטל יחד עם הדיירים", מספר עומר אפוטה (29) הטבח של ההוסטל.
"בהתחלה אצל כולנו הייתה אווירה של פאניקה ובהלה, אבל אני זוכר שהסתכלנו אחד על השני והחלטנו: נשארים כולם בהוסטל! הדיירים תלויים בנו החל מלקום בבוקר עד הדברים הכי קטנים", הוא מוסיף.
בהחלטה להיכנס לבידוד עם דיירי ההוסטל, אנשי הצוות החליטו למעשה להתנתק מההורים, מהאחים, מהילדים ומבני הזוג. עומר למשל בדיוק נישא לבת זוגו והוא מודה שברגע של קבלת ההחלטה הוא הדחיק את המחשבה על הבית הפרטי שלו.
"אנחנו שש שנים ביחד וכמעט בלתי נפרדים, לא זוכר יותר מדי פעמים שישנו בנפרד ופתאום אני נעלם לשבועיים ומשאיר אותה לבד, יש בזה הרבה קושי. הגעגועים הציפו בעיקר בלילות, ברגעים לפני שאתה נרדם שיש לך זמן לסדר את המחשבות בראש ולעכל את הקושי", משתף אפוטה.
לאורך כל ימי הבידוד ההוסטל הוצף במתנות ומשלוחים מבני משפחה ומהשכנים שלאורך השנים נרקמה בינם לבין הדיירים מערכת יחסים של שכנות קרובה ומחבקת.
למרות הקשיים והאינטנסיביות כשעומר נשאל אם היה חוזר על ההחלטה הזו שוב הוא עונה מיד "ברור. זאת הייתה חוויה יוצאת דופן".
בידוד רביעי, וכולם בהתנדבות
ויש כאלו שהשאלה אם ירצו לשוב ולהיכנס לבידוד בהתנדבות לא נשארה אצלם רק בתיאוריה. כזאת היא יובל אוחנה (24) סטודנטית למשפטים ורכזת הכנה לצה״ל בעמותת "אחריי!" שמתגוררת בעפולה והשבוע זו הפעם הרביעית(!) בה נכנסה לבידוד עם קבוצות שונות של נערים ונערות בסיכון המתגוררים בכפר הילדים והנוער של "המפעל להכשרת ילדי ישראל" בעיר.
"הכניסה הראשונה שלי לבידוד עם הנערים והנערות הייתה כשהמגיפה רק התפשטה", מספרת אוחנה. "אני מודה שבשלב הזה היו הרבה חששות אבל אני בחורה שאוהבת אתגרים ובעיקר לעזור. גם ככה סגר אז לפחות שיהיה משמעותי! הרגשתי שיש לי הרבה אהבה לתת ולהפוך להם את הימים האלה לטובים יותר", היא מסבירה את הבחירה להיכנס מרצונה בכל פעם לבידוד עם ילדי הכפר שעם הזמן הפכו למשפחה.
ימי הסגרים והבידודים מהווים אתגר אמיתי, השגרה, הכללים וסדר היום משתנים, לא היו זמנים וחוגים ובעצם התחושה בעיקר אצל אותם הנערים היא שהשגרה מתערערת. לכן מוטלת אחריות כבדה על אנשי הצוות שנותרים עימם בבידוד. "הכפר בשגרה משתדל לעשות המון פעילויות ואני החלטתי שאני מכניסה לבית הזה כל מה שיש בחוץ, רציתי שהם ירצו להיות בבית, בבידוד", מספרת אוחנה. "ובאמת בסוף אפילו שהיו המון רגעים קשים, יצאנו מחויכים מגובשים ומחוזקים. היום אני יכולה להגיד שאם תשאל את הילדים עצמם תגלה שחלקם אפילו קצת רוצים להיכנס לבידוד".
התקופה הזו גם לימדה את יובל שיעור על עצמה. השהות האינטנסיבית לצד הנערים והנערות הובילה אותה לקבל החלטה לעסוק בתחום החינוך הבלתי פורמלי ונוער בסיכון. "זהו הייעוד שלי, זה תמיד היה החלום שלי! בכפר הילדים והנוער, כשזה איתם זה הכי כיף בעולם", היא מסכמת בחיוך.
