אף אחד לא חושב שהוא יגיע לפגייה, גם אני לא חשבתי שאהיה כאן, אבל ביום אחד זה היכה בי, ונזרקתי למים העמוקים.
שמי אלומה גרוס, בת 30, ואני מאלה שיולדות בשבוע 41, וגם זה עם זירוז, כך לפחות היה בשני ההריונות הראשונים.
ואז הגיע ההיריון השלישי. היריון תאומים זהים מפתיע ומשמח מאוד. הכל היה בסדר, ההיריון התקדם מצוין. עד שבשבוע 23, בלי שום הכנה, משהו השתבש.
אחד העוברים האט את קצב הגדילה שלו ונפתח פער גדול מהתאום השני. מכאן התחילו מעקבים תכופים, רשימת בדיקות וכל מיני מושגים רפואיים לא מוכרים ומאוד מלחיצים. התאום הקטן סובל מבעיה בזרימות הדם מהשליה, וכמעט ולא גדל.
"ההיריון הזה יכול להיגמר בכל רגע. אם את מרגישה פחות תנועות תבואי מהר למיון, וננסה להציל את העובר השני״, אמר לי הפרופסור. ״מקווים שנגיע לפחות לשבוע 28״, הציבו הרופאים את הרף, שהיה נראה אז גבוה.
בשבוע 26 אושפזתי במחלקה להריון בסיכון בתל השומר, למקרה שאחד העוברים יהיה פתאום במצוקה ויצטרכו ליילד בהקדם. כבר היה נראה שהכול בסדר, השבועות התקדמו ביציבות, וידעתי שאני בידיים הכי טובות שאפשר.
אבל אז הרגע הזה הגיע, בשבוע 29+6. המוניטור שעשיתי, אחרי ירידה משמעותית בתנועות, לא הותיר מקום לספק – הולכים לחדר ניתוח.
"איך זה קרה לי, ומה עושים מכאן"
בלידה לא יכולתי לפגוש אותם, אפילו לא לראות. רק את אחד מהם שמעתי קצת בוכה... הם הובהלו לטיפול רפואי ונלקחו לטיפול נמרץ בפגייה, ואני נשארתי בחרדה. מה קורה איתם? האם הם בכלל בחיים?
״את רוצה לשמוע את המשקלים שלהם?״ שאלה אותי האחות בחדר ההתאוששות מהניתוח.
״ברור!״ עניתי.
״הגדול 1.320 ק״ג והקטן 630 גרם״, היא אמרה כדבר שבשגרה.
630 גרם?! בטוחה??? אבל בהערכת המשקל לפני שבוע כבר מדדו 700 גרם! וחשבתי שהוא הספיק קצת לגדול מאז.
הרגשתי שנגמר לי האוויר. אף פעם לא שמעתי על תינוק ששקל פחות מ-700 גרם. לא הבנתי איך זה קרה לי, ומה עושים מכאן.
איזה מזל? ומתי יגיע הטוב?
תקופת הפגייה הייתה מורכבת. בילינו בה שלושה חודשים של עליות ומורדות, בעלי ואני נקרעים בין הילדים שבבית ובין אלו שבבית החולים. חופש גדול, חגים, הכל העברנו ככה, רצינו להיות איתם כמה שיותר.
הצוות בפגיה היו מקצועי ומסור, אך יחד עם זאת המציאות הייתה שברירית ובכל רגע יכלה להשתנות כשסכנת החיים מרחפת מעל הכל. לפני 20 דקות הייתי לידו והכל היה בסדר, ופתאום מודיעים לי שהוא עובר החייאה.
לחיות כך זה להיכנס בבוקר לפגייה, ולחשוש לשאול מה שלומם ואיך עבר הלילה. לשאוב חלב סביב השעון, לעבור מאינקובטור אחד לשני, וגם לשכוח מעצמי, למרות שגם אני בעצם אחרי ניתוח.
קשה להיות בחוסר ודאות כל-כך הרבה זמן. איך אפשר לתרגם לסביבה את מה שאני עוברת. לקבל הודעות "מזל טוב" - איזה מזל? ומתי יגיע הטוב?
להישאל שוב ושוב על הסיפור המפתיע, ומה שלומם, כאילו שלמישהו יש בכלל תשובות. לשמוע על האחיין של השכנה שגם הוא נולד פג, ו"תראי אותו היום, איזה שמן הוא!".
לחכות בקוצר רוח לשחרור, והנה הקטנצ'יק שוב עשה ״אירוע״ (הפסקת נשימה), ונשארים עוד שלושה ימים, לפחות. ובסוף, להיקרע עוד יותר בין הפג שהשתחרר הביתה, לבין התאום שלו שיישאר עוד חודש בפגייה.
מלחמה על כל גרם במשקל
גם החזרה הביתה אינה פשוטה. זה לא ילד ראשון, ועדיין הכל נראה חדש ולא ידוע. איך אפשר לישון בלילה כשהילד לא מחובר למוניטור? איך נדע שהוא אכל מספיק, כשכל גרם הוא קריטי? איך נבדיל בין בכי רגיל לבכי שמאותת על משהו לא תקין?
11 צפייה בגלריה
"את הצידנית הזו הכרתי היטב. היא הייתה יד ימיני במשך תקופה ארוכה בכל יציאה מהבית".
(צילום: עמותת לה"ב - למען הפגים)
השנה הראשונה הייתה מאוד אינטנסיבית. לפחות פעמיים בשבוע ״בילינו״ בבדיקות, ביקורות וטיפולים רפואיים. מלחמה על כל גרם במשקל, בעיות חדשות שמתגלות בעקבות הפגות וגם אשפוז נוסף. כל זה מלבד המטלות הלא פשוטות שיש בגידול תאומים. עזבתי את המשרה הטובה בה עבדתי. גם את העסק הקטן שהיה לי השבתתי לחלוטין. זה היה בלתי אפשרי לשלב עבודה עם הטיפול בתינוקות מתוקים ומאתגרים.
רק בגיל שנה, כשתכיפות העניינים הרפואיים התחילה לרדת, הכנסנו אותם למסגרת. ואני בהדרגה הגדלתי את היקף הפעילות בסטודיו שלי לעיצוב גרפי.
בשיטוט שיגרתי בפייסבוק, נתקלתי בקמפיין התרמה לצידניות חלב אם של עמותת לה״ב - למען הפגים בישראל. את הצידנית הזו הכרתי היטב. היא הייתה יד ימיני במשך תקופה ארוכה בכל יציאה מהבית. מדובר בצידניות המחולקות לאמהות בפגיה, כדי שיוכלו להעביר את החלב שהן שואבות לפגים שלהן בצורה סטרילית ובטוחה מהבית לפגייה.
כמי שעוסקת בפרסום, הרגשתי שעם עיצוב מקצועי אפשר להשיג הרבה יותר, והצעתי עזרה בעיצוב חומרים לקמפיין. כשנכנסתי לעניינים, גיליתי שהכול מבוסס על קומץ מתנדבים שעושה כמיטב יכולתו, אבל אף אחד מהם לא מתחום הפרסום או השיווק.
11 צפייה בגלריה
"מערכות שונות בגוף של תינוק שנולד לפני המועד עדיין אינן בשלות, וביניהן מערכת העיכול".
(צילום: עמותת לה"ב - למען הפגים)
אני מודה, בהתחלה עוד לא הבנתי עד הסוף את החשיבות של צידנית לחלב, אבל ככל שהתעמקתי גיליתי משמעות גדולה שעומדת מאחורי חפץ פשוט.
חלב אם הוא התזונה הבריאה והמומלצת ביותר לכל תינוק, אבל אצל פגים הוא ממש מהווה תרופה מצילת חיים. מערכות שונות בגוף של תינוק שנולד לפני המועד עדיין אינן בשלות, וביניהן מערכת העיכול. חסרים לו נוגדנים שעוברים מהאם לעובר בשבועות האחרונים של ההיריון, והגוף שלו רגיש מאוד לכל וירוס קטן. לכן, יש חשיבות גדולה במיוחד לתת לפגים חלב אם ככל שמתאפשר, משום שהוא קל לעיכול ועשיר בנוגדנים וחומרים חיוניים להתפתחות.
רוב הפגים, אינם מסוגלים לינוק בשבועות ואף בחודשים הראשונים לחייהם, ולכן אמהות מסורות נכנסות ל"מבצע" שאיבות מסביב לשעון. כל שלוש שעות, ביום ובלילה. בבית ובפגיה.
חלב אם הוא מוצר רגיש, שצריך להישמר בסטריליות ובתנאי קירור קפדניים, במיוחד עבור בפגים כה רגישים. הורים שלא יכולים לשהות לצד הפג במשך כל שעות היממה, נדרשים להוביל את החלב מהבית לפגיה בצורה בטוחה.
הצידניות שעמותת לה"ב מעניקה במתנה להורים לפגים, מסייעות להם בכך. שי זה הוא גם חיבוק ראשון מהעמותה להורים לפגים הטריים, שמביע: "אנחנו כאן בשבילכם".
ההתנדבות שלי בעמותת לה"ב התחילה בעיצוב גרפי בלבד – הרי זה המקצוע שלי. יצרתי שפה חזותית, מרעננת ומקצועית עבור הקמפיין. הכנתי מספר חומרים שיוכלו לשמש את העמותה, ותכננתי להמשיך הלאה בעיסוקיי הרגילים. אך כדי שקמפיין יצליח, צריך הרבה מעבר לעיצוב נקודתי, וכשהבנתי שאין מתנדב שיעשה את זה, החלטתי לקחת את זה על עצמי.
ערכתי בעצמי ימי צילומים כדי ליצור חומרים אותנטיים לקמפיין, להציג תמונות שישקפו את מה שהצידנית הזאת באמת: הוצאתי מאחסון את משאבת החלב, הפשרתי את מנות חלב האם האחרונות מתקופת השאיבה שלי (התוקף שלהן פג מזמן, אבל אני לא הצלחתי "לשחרר" ולזרוק את מה שכל כך נלחמתי עליו).
מצאתי את עצמי כותבת פוסטים שעוסקים בסיפורה של הצידנית, ומשחזרת זיכרונות המציגים אותה מזוויות שונות, ומסבירה את החשיבות שלה גם למי שלא חווה בעצמו את תקופת הפגייה.
הפוסטים שהעלינו זכו להרבה תגובות נרגשות, התרומות לקמפיין הלכו והצטברו מפרסום לפרסום, ואני הבנתי שהצלחתי לגעת באנשים, ולהעביר את התחושות שלי הלאה.
המאבק לשימור הבנק לחלב אם
באותו הזמן התחיל גם עניין אחר. בנק חלב האם שהוקם על ידי מד״א עמד בפני סגירה, ועמותת לה"ב נלחמה בכל הכוח נגד המהלך. בלי להבין או לשאול יותר מידי, מצאתי את עצמי, יחד עם מתנדבות חדשות נוספות, עוסקת בעיצוב ובתיווך המסרים ברשתות החברתיות גם עבור הקמפיין הזה.
ברוך השם, המאבק על פתיחת בנק החלב הצליח, וכיום בנק חלב האם נפתח והתחיל להציל חיי תינוקות, אך הוא עדיין אינו עובדה מוגמרת, ואנחנו מחכים להסדרה רציפה שלו. אז הבנתי, שהגעתי אל העמותה כדי להישאר.
מצאתי את הדרך לתרום ולהשפיע על נפש האדם, דרך העיצוב שאני כל כך אוהבת. מצאתי תחושת שליחות שהייתה חסרה לי בפאזל של החיים. מצאתי דרך לסייע בהצלת חיים!
בחודשים שעברו מאז לקחתי על עצמי פרויקטים נוספים במסגרת ההתנדבות בעמותה, ביניהם הצטרפתי לניהול של קבוצת ההורים לפגים של העמותה בפייסבוק (הורים לפגים – הקבוצה הרשמית). אומנם עבר זמן קצר, אבל השינוי כבר מורגש בשטח.
הקבוצה הולכת ומתגבשת כקהילה תומכת ואיכותית. הסיפוק מהעשייה הוא גדול: העלינו דיונים בנושאים שונים הנוגעים לפגות, שיתפנו בתהליכים מאחורי הקלעים של העמותה, יצאנו בסדרת הרצאות להורים, הוצאנו חולצות לרגל חודש המודעות לפגים, ובעיקר יצרנו בית תומך ומכיל להורים לפגים.
בישראל נולדים מדי שנה 15,000 פגים. עמותת לה"ב הוקמה ב-2004 על ידי הורים לפגים במטרה לקדם ולשפר את מצב הפגים, משפחותיהם והפגיות בארץ.
העמותה פועלת להעלאת מודעות, הפעלת קו חם שפעיל 24/7, תמיכה וסיוע בפלטפורמות שונות, קידום חקיקה, תרומת ציוד מציל חיים וציוד היקפי לפגיות, בניית ושיפוץ חדרי הורים בפגיות ועוד.
בימים אלה, עמותת לה"ב מגייסת תרומות עבור הזמנה נוספות של הצידניות שיחולקו להורים בפגיות ו/או גוף מסחרי שייקח חסות על הפרויקט הזה.
פורסם לראשונה: 09:09, 21.01.21
