"אני אוהבת לעצבן", אומרת בתי בת השש וחצי שמאז שאחותה היחידה, בת החמש, חזרה לגן חובה, היא לבד איתי בבית. "אבל למה?" אנחנו שואלים אותה בשיחת חירום משפחתית שכינסנו סביב העובדה שכבר שבוע היא מתנהגת בגסות וחוסר התחשבות (בלשון המעטה) לאחותה. "כי משעמם לי". היא אומרת. "יש לי רעיון, אמצא בובה שאני לא אוהבת בחדר, ואעצבן אותה במקום".
בזמן הסגר, הראשון וגם השני, הן דווקא היו ממש בסדר אחת עם השנייה, שיחקו יפה, גם רבו, כמו שאחיות רבות, וצפו יחד בהרבה יותר מדי שעות טלוויזיה בזמן שההורים מנסים לעבוד מהבית.
עכשיו אחותה, תודה לאל, סוף סוף בגן. והיא אמורה להתמסר ללמידה מרחוק, רק שאצלה זה רחוק מלמידה. "אני לא רוצה להיכנס לזום", היא מתעקשת, אם אני מנסה לשחד אותה ולגרום לה בכל זאת להשתתף היא מוסיפה: "אני לא רוצה שיראו אותי", ואז שבה ושואלת, "עכשיו שומעים אותי? ועכשיו?".
הרבה,הרבה מדי זמן, בבית
ואני, במקביל לעבודה השוטפת, אמורה להסביר לה את נפלאות הזום, לתקן תקלות טכניות, להראות לה שככה אפשר לראות וליצור חוויות חדשות עם חברי הכיתה שהיא עדיין לא ממש מכירה, כי היא פגשה אותם רק לכמה שבועות ומאז היא הרבה הרבה מדי זמן בבית.
ולא רק היא. הרי היא רק בת שש וחצי. היא לא יכולה להישאר לבד. אחד מאיתנו חייב להישאר איתה, לדאוג לה, לשעשע אותה, להאכיל אותה ולהבין אותה. כי אחרי כמה פרקים ברצף, גם הטלוויזיה כבר לא ממש אטרקציה. קשה להאמין אבל הגענו כבר לזה.
ובתוך כל זה, אני, אמא שלה, אמורה ללמד אותה לקרוא. ולא רק את האותיות והניקוד אלא גם את חדוות הלמידה, ואת כל החיבור לחוויית הלמידה שחדשה לה. וכמוני נמצאות בבית, איתם, אימהות רבות-רבות של ילדי א' וב' שסופרות מדי יום את השעות עד הראשון לנובמבר.
מולטי-טאסקינג בריבוע
ולמה אימהות? כי 70% מבני האדם שהוצאו לחל"ת הן נשים. כי נשים מרוויחות עדיין (והשנה אפילו יותר) למעלה מ-30% פחות מגברים באותה המשרה, ושכפורצת מגיפה עולמית, אז בעוד מסכת הפה והאף עולה, המסיכה של השוויון הקיים לכאורה יורדת, ואנחנו, "נשות קריירה" עאלק, מתבקשות אחר כבוד לחזור ולטפל בילדים שהבאנו כי מישהו צריך לפרנס, וזה לא אנחנו.
אבל במקביל לטיפול בילדים, ובבית, ובהכנת אוכל כל כמה שעות, "כי משעמם ורוצים לאכול משהו", בנות המזל בינינו שעדיין מחזיקות במשרה מלאה, צריכות גם לעבוד, כאילו כלום, מהבית. חשבתן שאתן מולטי-טאסקינג? נסו בריבוע.
4 צפייה בגלריה
"למה אנחנו, האימהות שנושאות בנטל, משלמות מיסים ומצייתות להוראות, צריכות להשלים עם הגזירה הזאת?"
(צילום: Shutterstock)
כמו הסיפור על המשפחה שחיה בבית צפוף והרב הציע להם להכניס את העז הביתה ואחרי שהוצאה גילו כמה הבית מרווח בלעדיה, אז אנחנו הנשים, שחשבנו שקשה לג'נגל בין משמרת ראשונה בעבודה למשמרת שנייה עם הילדים בבית, חוות כבר תקופה ארוכה איך לעשות את שניהם יחד, במקביל, נון סטופ, 24 שעות, עד להודעה חדשה.
אז ההודעה החדשה שהגיעה היא מגוחכת ומקוממת. ילדי כיתה א' וב' אכן יחזרו לספסל הלימודים (אם הם יזכרו איזה מהם שלהם, הרי בקושי ישבו עליו), אבל רק לשלושה ימים בשבוע. זה לא שלום כיתה א', זה "של כת א'", במקרה הטוב.
ואנחנו האימהות, נחזור לעבוד בערך, בחצי מהזמן, רק במשרה המקורית שלנו, ובחצי שבוע העז תשוב הביתה, אל מול "נלה הנסיכה האבירה".
"אין מספיק כסף לתקצב קפסולות לגיל הזה"
ולמה? אה, כי אין מספיק כסף לתקצב קפסולות לגיל הזה. באמת? מי מחליט שאין? למה אנחנו, האימהות שנושאות בנטל, משלמות מיסים ומצייתות להוראות, צריכות להשלים עם הגזירה הזאת, המחלישה את החלשות גם ככה. למה ילדי כיתה א' (וגם ב'), יקבלו תמונה מעוותת של רצף לימודי ושל חוויות למידה, בסיס עקום ורעוע במיוחד להמשך. שלום שלום לכיתה א'. שנת לימודים אבודה.
למה? כי אפשר. כי אין לנו רב רב-עוצמה שיכול להחליט עבורנו. כי מה כבר נעשה? כי לפחות חצי שבוע נוכל לחשוב רגע בשקט, בלי "כוח פי.ג'יי", ברקע. נשלים עם רוע הגזירה עד דצמבר, בו לפי הצפי שוב ילדי הגן וכיתה א' יתאחדו בסלון ויריבו על השלט, בזמן שאנחנו מנסות להשתתף בישיבה בזום.
בסופ"ש האחרון התחילו טפטופים ברחבי הארץ, השבוע כבר לנו ברור שזה לא גשם. יכול להיות שגם אני אצטרך למצוא בובה בחדר ולפרוק את עצביי עליה, כי תכלס - זה באמת מעצבן ומרגיז. ממש.
פורסם לראשונה: 10:03, 26.10.20
