בשיתוף מסע
עשרות אלפי צעירים יהודים מרחבי העולם מגיעים מידי שנה לישראל, במטרה לחזק את זהותם היהודית ואת הקשר שלהם לישראל. רבים מהם מגיעים לביקור חווייתי קצר, ומקבלים טעימה מהישראליות. אחרים, לעומת זאת, בוחרים להגיע לתקופה ממושכת יותר במטרה לתרום ולהשפיע מבפנים.
אחת התוכנית שמציעות לצעירים יהודים ממדינות דוברות אנגלית חוויה ישראלית ארוכה ומשמעותית, היא "מסע מורים" (MITF) של ארגון מסע (מיסודן של הסוכנות היהודית וממשלת ישראל).
"מדובר בפרויקט שנולד בשיתוף משרד החינוך במטרה להגביר את לימודי האנגלית בפריפריה החברתית והגיאוגרפית", מסביר עופר גוטמן, מנכ"ל ארגון מסע. "במשך עשרה חודשים הופכים הצעירים חלק מצוות בית הספר, הם מעבירים שיעורי אנגלית, מסייעים למורות בכיתות, ולוקחים חלק בהפסקות פעילות. מעבר לכך, הם חיים את העיר ונטמעים בקהילה".
עופר גוטמןגוטמן מסביר כי מטרת התוכנית, שחוגגת השנה עשור להיווסדה עם למעלה מ-1,700 עמיתים שהשתתפו בפרויקט, היא כפולה: "הצעירים מתחברים לישראל דרך ההוראה והופכים לשגרירים. ואילו התלמידים מקבלים תגבור באנגלית מזווית שונה, וזוכים להכיר תרבות אחרת. כשמגיע צעיר מארצות הברית שלא יודע לדבר עברית, הלימודים הופכים לחוויה. מאוד מקובל לראות אמריקאים מסתובבים בתל אביב, אבל ברמלה, בבית שאן ובפתח תקווה - זה קצת פחות נפוץ. הנוכחות שלהם מעוררת עניין וסקרנות וגם מעודדת למידה".
רבים מהצעירים שמתקבלים לתוכנית, מחליטים להישאר בארץ אחרי עשרה חודשים ולעשות עלייה. אחת מהן היא ג'ודי מאש (25), ילידת פילדלפיה, שסיימה את תוכנית "מסע מורים" לפני שלוש שנים.
היא למדה תואר ראשון בחינוך באוניברסיטת פלורידה, ולקראת סוף התואר, כשהחלה בחיפושי עבודה, נתקלה בדף הפייסבוק של מסע. היא החליטה לנסות את מזלה ולהגיש מועמדות. "בהתחלה חשבתי שמדובר בתרמית. זה נשמע טוב מידי", היא נזכרת וצוחקת.
"אני אוהבת לטייל ונהנית מאתגרים חדשים. יש לי ניסיון בהוראת אנגלית כשפה זרה, ומאוד רציתי להתנסות בחוויה הזו במדינה אחרת", מספרת ג'ודי על הסיבה שבחרה להשתתף בפרויקט. "לא ידעתי למה לצפות, אבל מאוד התרגשתי".
ג'ודי התקבלה לתוכנית, ושובצה לבית ספר יסודי בפתח תקווה ללימודי תגבור ארבעה ימים בשבוע. "זה היה מאוד מאתגר לתקשר עם הילדים, כי אני לא מדברת עברית. התגברתי על האתגר על ידי שימוש בהרבה אמצעים חזותיים ומשחקים", היא מספרת.
מה הכי הפתיע אותך במערכת החינוך הישראלית?
"בטח כל אמריקאי יגיד את זה: התרבות בבתי הספר בישראל לא דומה לתרבות בבתי הספר בארצות הברית. לתלמידים הישראליים יש יותר אנרגיה, הם כל הזמן זזים ורוצים לקום. בארצות הברית האווירה בכיתה הרבה יותר רגועה. אבל אני לא חושבת שזו בעיה, להיפך. זה הופך את בית הספר להרבה יותר מעניין, ודורש מהמורים לייצר שיעורים יותר טובים. כשהגעתי לבית הספר הבנתי מהר מאוד, שהשיעור לא יתנהל בצורה רגילה. במקום זה, הפכתי את השיעור למשחק, יצרתי אווירה אינטראקטיבית שתעזור להם ללמוד את החומר".
החוויה העמוקה והמתגמלת שחוותה בתוכנית של מסע, הביאה את ג'ודי להחלטה עוד במהלך שנת הלימודים לעשות עלייה. "הרגשתי שזה חשוב שבתור יהודייה אחיה פה. אני כל כך שמחה שבחרתי לעשות את זה. המדינה הזו כל כך מיוחדת".
לאחר שסיימה את שנת הלימודים במסגרת מסע מורים, היא עשתה עלייה, ומיד לאחר מכן התגייסה לצבא בתור לוחמת איסוף קרבי. "לא רציתי לעשות עלייה בלי לשרת בצבא, זה הרגיש לי לא נכון".
לפני שלושה חודשים סיימה ג'ודי את השירות הצבאי שלה, וחזרה מיד למערכת החינוך, הפעם בתור מורה מן המניין בבית ספר יסודי ברמת השרון. "אין לי תוכניות לחזור לארצות הברית. אני מאושרת פה. אני מתכוונת להתחיל בקרוב לימודים לתואר שני, ומתרגשת מאוד לחזור להוראה ולכיתה".
"קיבלתי הזדמנויות שלא אקבל בשום מקום אחר"
גם אלכס סנצ'ז (27), שסיימה את תוכנית "מסע מורים" לפני שנתיים, החליטה עוד במהלך שנת הלימודים בארץ לעשות עלייה. מעבר להישגים האישיים והמקצועיים, סיפור העלייה של אלכס הוא ניצחון על דעות קדומות וקבלת השונה.
היא נולדה וגדלה בניו ג'רזי לאמא יהודייה ואב שהיגר ממקסיקו. היהדות תמיד הייתה ברקע, היא מספרת. "יהודים אמריקאים גדלים על סיפורי ארץ ישראל. מהסיפורים ישראל נשמעת כמו דיסנילנד - מקום קסום ומדהים".
בגיל 19, כמו צעירים יהודים רבים בגילה, הגיעה אלכס לראשונה לישראל במסגרת פרויקט תגלית, שם נפקחו עיניה. "ברגע שהגעתי - הרגשתי בבית. משהו הרגיש מאוד מוכר, וידעתי שהעתיד שלי פה".
מסע תיירותי ברחבי ישראל זה טוב ויפה, אומרת אלכס, אבל היא רצתה הרבה יותר. החלום שלה היה לתרום ולהשפיע מבפנים. "אני ציוניות בנשמה, ותמיד דאגתי לעתידה של ישראל".
היא חזרה לארצות הברית והמשיכה במסלול הרגיל של כל צעיר אמריקאי - היא למדה בקולג' תואר באנגלית ובחינוך, ולאחר מכן, החלה לעבוד בארגון פילנתרופי שמספק סיוע ותמיכה לחסרי בית. "אני הייתי אחראית על החינוך. פיתחתי תוכנית חינוכית לנוער, שנועדה לחזק אותם לימודית וגם אישית. זה משהו בין הוראה לעבודה סוציאלית. אני מאמינה גדולה בחינוך. החינוך לדעתי, הוא כלי משמעותי להתפתחות אישית ולקטיעת מעגל העוני".
החיים היו ממשיכים להתנהל כרגיל, אלמלא נתקלה אלכס בתוכנית של "מסע מורים". המחשבה לחזור לישראל - הפעם לתקופה ממושכת שכרוכה בעשייה חינוכית משמעותית - החלה להתבשל. "התחלתי למלא טופס, אבל עצרתי באמצע". הסיבה: אלכס עברה באותה תקופה תהליך של שינוי מגדרי.
"לא ידעתי אם זה יהיה רעיון טוב להיות בישראל בתקופה הזו. ידעתי שאני רוצה להיות בישראל, אבל לא ידעתי איך יתייחסו אליי. הייתי בטוחה שאני לא אתקבל לתוכנית, שיגידו לי שזה המזרח התיכון וזו לא מסגרת בשבילי". רק אחרי שנה היא אזרה אומץ, המשיכה במילוי טופס ההגשה, שלחה אותו והתקבלה. אחרי ריאיון, היא שובצה לבית הספר היסודי אמנים ברמלה, והגיעה לישראל.
"מסע מאוד תמכו בי, היה להם ברור שאצליח ושאעשה עבודה טובה. כל השנה הם עודדו אותי לקחת תפקידים מנהיגותיים, ונתנו לי הזדמנויות שלא הייתי מקבלת בשום מקום אחר. אחרי חודשיים בישראל כבר נתנו לי להעביר סדנא פדגוגית למורים. בניו ג'רזי לא הייתי מתקבלת לעבודות, ולא היו אומרים את הסיבה. במסע הבהירו לי שלא התקבלתי בגלל העדפה מתקנת, אלא בגלל היכולות שלי".
אחת הדעות הקדומות שאלכס מבקשת לנפץ, היא שהפריפריה בישראל שמרנית ומתקשה לקבל את השונה. "מהרגע שהגעתי לישראל, קיבלתי רק חיזוקים. בהתחלה היו לי חששות לגבי השיבוץ שלי. לא ידעתי אם העובדה שאני מורה טרנסג'נדרית תתקבל בברכה ברמלה, אבל הייתה לי חוויה מדהימה. מנהלת בית הספר תמכה בי, המורים אירחו אותי בשבתות, במסיבות ובחגים והתיידדתי עם השכנים. הייתה לי שכנה עירקית דתייה בת 90, שניגשה אליי יום אחד ואמרה לי: 'אני יודעת שאת שונה, כמו דנה אינטרנשיונל, ואני מתפללת בשבילך כל יום שתמצאי חתן'".
אלכס מספרת גם היא על חווית הוראה מאתגרת בישראל. "בישראל אנשים יותר קולניים, וזה שוק עבור הרבה אנשים", היא צוחקת. "בתור מורים, אנחנו צריכים להתאים את עצמנו לשיטת משמעת שונה. השתמשתי בלימודים בהרבה עזרים חזותיים כדי ללמד אנגלית. ניסיתי להיות כמה שיותר יצירתית".
ארבעה חודשים בלבד אחרי שהגיעה לישראל להשתתף בתוכנית של מסע, אלכס החליטה לעשות עלייה. היום היא מתגוררת בראשון לציון, מלמדת אנגלית בבית ספר תיכון בעיר ובמכללה למנהל. "הרגיש לי נכון להיות בישראל. אמרתי לעצמי שאם אמצא עבודה, אשאר. תוך יום אחד קיבלתי עשרים פניות. המשפחה שלי הייתה קצת המומה מההחלטה, אבל הם שמחים בשבילי. אני מאוד מאושרת מהקריירה שלי, מהחיים החברתיים ומהיומיום שלי".
בשיתוף מסע
