יום אחרי 14/7 המצוין כיום נפילת הבסטיליה, שקיבל השנה משמעות נוספת כשמפגינים הרעידו את אמות הסיפים (שנקדחו לכביש מבעוד מועד) מול בית ראש הממשלה בבלפור, הוכרז על חלוקת מענק לכלל אזרחי המדינה הרי הוא ה"מענק לכל אזרח".
מקטון ועד גדול, כל אחד יקבל לחשבון הבנק שלו כמה מאות שקלים. 750 ש"ח לבוגר בודד, 2,000 למשפחה עם ילד, 2,500 למשפחה עם שני ילדים ו-3,000 שקלים למשפחה עם שלושה ילדים ומעלה. כולנו גדלנו על הסלוגן "נותנים לך, תיקח" וברור שמגיע לכולנו לקבל מהמדינה שלה אנחנו משלמים מיסים ולצידם מגוון תשלומים פרטיים כדי לזכות ביחס או שירות הוגן ומקצועי (בחינוך פרטי ושירותי בריאות פרטיים), אז בטח שהמהלך הזה נעים בכיס.
אבל הטעם בפה הוא מר. ראשית - בואו נודה על האמת. הסכום הזה לא באמת ישנה לאף אזרח שיקבל אותו. בתקופה שבה שכירות או קייטנה עולים במקרה הנמוך ביותר כמו המענק, מצבנו הכלכלי לא ישתנה עם עוד 750 שקלים. ואפילו לא עם 3,000 (לדוגמה אנחנו משלמים שכירות יותר מכפולה מהמענק שמגיע לנו, משפחה עם שני ילדים בעיר שינה בשפלה). ואנחנו נמצאים אי שם באמצע.
במצב קשה משלנו חיות משפחות נורמטיביות לחלוטין (כמו שאוהבים להגדיר בבתי משפט) שעד פרוץ משבר הקורונה התנהלו כמונו, אך לא שפר מזלן להיות "עובדים חיוניים" וכעת הם חיות על הלוואה שנייה וקצה מסגרת המינוס. איך ישלמו שכירות או משכנתה בחודש הבא (שגם היא, גדולה מגודל המענק הגדול ביותר)? אולי לראשי הממשלה (כן, יש שניים שמקבלים תשלום על הניהול המוצלח של המשבר הזה) פתרונים.
גם בר רפאלי, אהוד ברק וניקול ראידמן יקבלו מענק
מהצד השני של המינוס בבנק ישנן, תודה לאל, לא מעט משפחות שמצבן טוב. טוב מאוד אפילו. יש כאלו (כמו בעלי מכולות שכונתיות למשל) שמחודש מארס ועד עכשיו אף הגדילו בהרבה את הרווחים מהמכירות שלהם (זוכרים את ההיסטריה סביב הסגר הראשון, את כל הקניות המיותרות של מזון שמרפד לנו עכשיו את הבטן והירכיים?) אז גם הם יזכו לקבל את המענק הזה, והם לא הבעיה.
2,500 שקלים חדשים מתקציבה של מדינת ישראל יועברו אחר כבוד גם לחשבון הבנק של ניקול ראידמן, 3,000 שקלים יועברו לאזרחית בר רפאלי, 750 שקלים לאהוד ברק, ובמצטבר 3,000 שקלים חדשים גם למשפחת נתניהו, הרי הם כבר מזמן לא קיבלו שקל מהמדינה.
ולמה זה מרגיז? כי בעת הזאת ישנם עצמאים שהמדינה לא רואה ממטר. שקורסים ומקריסים סביבם את עובדיהם ומשפחותיהם הקרובות, שאין להן ברירה אלא לנסות ולסייע להם. שנופלים בין הכיסאות בין הביורוקרטיות המסורבלות של מענקי העצמאים, שלא קרובים לדגדג את החובות שהצטברו.
והם מצטרפים לאותן משפחות קשות יום שהיה להן קשה עוד לפני הקורונה, ועכשיו נדחקו למטה-למטה לתחתית הערימה. שאת זעקתן איש לא שומע כי היא לא מעניינת כבר, שצובאים בהמוניהם (בעלייה של מאות אחוזים!) על בתי התמחוי בעמותות השונות בבקשה לדבר הבסיסי ביותר - אוכל לבני משפחתם.
פשוט זורקים עלינו קצת (ממש קצת) כסף
בעוד במדינות אחרות בעולם עוצרים את תשלומי שכר הדירה או המשכנתה, כדי לאפשר לאזרחים להיות בטוחים שתישאר להם קורת גג מעל הראש, מעניקים מענק של אלפי יורו לעסקים עצמאיים קטנים ועשרות אלפי יורו לעסקים גדולים, כדי לאפשר פעילות מתמשכת של העסקים גם בזמן המשבר, כאן פשוט זורקים עלינו קצת (ממש קצת) כסף.
אז לא, בעיני המענק ה"שוויוני" הזה לא שווה כלום. הוא מרגיש כמו כיבוי שרפות צופי מהמקפצה, לא מועיל לא לרווחה של אלו הזקוקים לאוויר, ולא ל"הנעת הכלכלה" כי בואו נודה על האמת, כמה מאות, או אלפי השקלים הללו, לא יעשו את השינוי הנחוץ למשק או לעם הישראלי.
זה מרגיש כמו שיטת מצליח. והפעם הקסם לא עובד. עליי, לפחות. ואשמח, בדומה להתארגנויות מקסימות שראינו גם לצד המענק הראשון, להעביר את הכסף לאלו שבאמת זקוקים לו (למשל אחותי, שהעסק המשפחתי שלה קרס ועדיין לא קיבלה מהמדינה שקל).
התחושה היא שוב, שלא באמת רואים אותנו, אזרחי ישראל, או את הצרכים שלנו. מהלך שמריח מניתוק והתנשאות - "קחו מאות שקלים, תגידו תודה ותמשיכו לחשוב שאין ולא יהיה מנהיג כמוני". המחישה את זה אולי בצורה הבוטה אך הישירה ביותר התמונה שעיבדה רינת אלון שבה בדומה לרוי בוי, משפחת נתניהו שואלת בתום ורוחב לב "ילדים, מי רוצה להאכיל עצמאי?".
