מסע התחקיר שלי לשם הבנת המטפלות הפיליפיניות בישראל חידד לי את פערי התרבות בין המדינות. יצאתי לדרך כדי להבין איך אמא עוזבת את ילדיה למשך כמה שנים ומרחיקה אלפי קילומטרים. המטרה היתה לעצב ולכתוב דמויות אמינות לספר שלי. כאימא לשתי בנות צעירות האמנתי שהסיפורים על הפרידה והריחוק יהיו קשים ומטלטלים והם אכן היו כאלו.
שיערתי שאשמע על מקרי התעללות מעצם היותן נשים ועובדות זמניות במדינה זרה, ואכן הדברים צפו בשיחות איתן. לצד זה, שמעתי גם על הבדלי התרבות ועל איך הישראלים נראים בעיניים שלהן.
"רעדתי כולי, הראש אמר לי שזה לא טוב"
אנה, צעירה עם עיני איילה, מספרת לי בעברית איך בימי שישי היא הולכת לכנסייה בתחנה המרכזית או לנמל ת"א או יפו יחד עם חברות. "אני לא ללכת לבד, יש לי פחד בגלל מה שקרה לי".
שלושה חודשים אחרי שהגיעה לארץ היא הלכה לתחנה המרכזית כדי לשלוח כסף הביתה. "יום רגיל בצהריים, הזמנתי מונית בצהריים, לא בלילה", היא מדגישה ואז נזכרת איך נהג המונית שאל אותה אם היא רוצה מסאז'.
"לא כל כך הבנתי עברית, לא ידעתי כלום, הייתי חדשה. הוא אמר 'את לא צריכה לשלם לי, אני אשלם לך 150 שקל'. עניתי שאני צריכה ללכת הביתה מהר, סבתא בבית. אל תדאגי הוא אמר לי: 'מותק, חמודה, קצת סיבוב, את יודעת איך לעשות מסאז', אתן לך 150 שקל'. רעדתי כולי, הראש אמר לי שזה לא טוב". היא צלצלה בהיחבא לבת של בעלת הבית בלי לדעת את מיקום המונית שבה היא נמצאת.
"ביקשתי להגיע לרחוב סוטין בתל אביב, הייתי כל כך הרבה זמן במונית. הוא אמר לי: 'אל תדאגי רק עושים סיבוב, מותק, תעשי מסאז''', הוא ניסה לקחת לי את הטלפון ואמרתי לו שאין לטלפון כרטיס. הוא אמר לי, לא צריך טלפון, ואז עצרנו כי אמר שיש לאוטו בעיה".
"הבן שלו היה הבעיה, תמיד צעק עליי ועישן בבית סגור כשהמזגן עבד. הם לא הקפידו על החוזה שלי, המעסיק רצה שאגלח לו איברים פרטיים כל יום ולא אהבתי את זה, אז החלפתי מעסיק".
הבת של המעסיקה התקשרה בינתיים למשטרה, והשוטרים מצאו אותם ברחובות. "כמה קשה שאנשים ככה, זה צהריים, לא ערב, איזה פחד. עשיתי עם הזרוע לדלת, רציתי לקפוץ, יש לי בת, אני עובדת פה והיא מחכה. ישבתי מאחורה וכשהמשטרה הגיעה הם שאלו אותו: 'מה היא עשתה? היא חדשה בישראל?' והוא ענה להם 'גם אני חדש, אני לא יודע את הדרך', ככה הוא אמר. כל הגוף שלי רעד. הנהג עשה לי ליטוף על הברך, אמר 'אל תדאגי מותק, איזה חמודה, רק קצת סיבוב. תגידי לי, זה קל?'".
"דיברתי, וגנבו וזהו"
בהמשך, היא מספרת, קיבלה פיצויים ממעסיק אחר, קנתה טלפון חדש ודיברה עם הבת שלה בתחנה המרכזית. באמצע שיחת הוידיאו מישהו לקח לה את המכשיר מהיד. "הפה שלי נותר פתוח, דיברתי, וגנבו וזהו. רק שבוע מאז שקניתי אותו ונגמר. הבת שלי אמרה לי שהגנב סגר את השיחה והיא לא ראתה אותי יותר". "עכשיו", היא אומרת, "נגמרו הבלגנים. "המעסיקים בסדר, חמודים".
הסיפור הזה מרכז קצוות של החוויה הישראלית שעוברת על המטפלות הפיליפיניות. ברחוב אנה חשה כטרף אבל בני המשפחה של המעסיקים שומרים עליה ומכבדים אותה.
המעסיק השלישי של מיירה, גבר מבוגר מחולון, דווקא לא עונה על ההגדרה "חמוד". "עזבתי אותו כי הוא היה במניה. תמיד אמר לי 'קחי בגד ים' כשלקחתי אותו למקלחת. פחדתי. הוא תמיד שאל 'למה את קונסרבטיבית?'. שמונה חודשים עבדתי שם ואז אמר לי שיגרש אותי כי אני לא מקשיבה להוראות שלו. אמרתי שאפנה לזכויות אדם ובסוף עזבתי".
המטפלות חוות לעיתים פער בין ההבטחות שנמסרו להן לפני שנחתו בארץ, לבין המציאות בפועל שקצת מותחת את הגבולות. מורין, בסוף שנות ה-20 לחייה, מספרת שכשהגיעה לארץ היה לה ברור שהיא תטפל באדם אחד. בפועל היא קיבלה משפחה של שישה - הורים וארבעה ילדים, ביניהם מתבגר משותק. בערבים היא עזרה למתבגר אך במהלך היום נדרשה לנקות את הבית. היא החזיקה שם פחות מחודש, "אני מטפלת ולא עוזרת בית".
4 צפייה בגלריה
"כולם נחמדים אליי והתייחסו אליי כחלק מהמשפחה. אבל לא כולם פה מתייחסים יפה למטפלים". איירין פרנסיסקו
גם המעסיק הראשון של אלבי (37), הציג בקשות שחרגו מהגדרת התפקיד שלה. "הוא שקל 90 ק"ג והגב שלי כואב עד היום. ביקשתי להפסיק לעבוד אצלו, הבן שלו היה הבעיה, תמיד צעק עליי ועישן בבית סגור כשהמזגן עבד. הם לא הקפידו על החוזה שלי, המעסיק רצה שאגלח לו איברים פרטיים כל יום ולא אהבתי את זה, אז החלפתי מעסיק".
"הסבירו לי שאם אני שומעת סירנה מאוד קרוב לבית צריך ללכת למקלט, אבל אם זה רחוק אני בטוחה. כשראיתי את הילדים משחקים בחצר האחורית הבנתי שזה לא מסוכן".
ניסים וקודש
רבות מהמטפלות נוצריות מאמינות שפוקדות את הכנסייה בסופי שבוע, וכפועל יוצא מרגישות מבורכות על שהגיעו לחיות פה. לצד הקודש שניתן למצוא פה, קשה להתעלם מהמצב הביטחוני שיכול להשתנות תוך ימים. שריל ושילה, שתיהן בנות 40, חוו את הטילים מקרוב. לפני ששריל הגיעה לישראל היא שמעה שיש הרבה הפצצות וטילים. "פעם פחדתי מהאזעקות אבל המעסיק הרגיע אותי. לפני כמה שנים היו מאות טילים ושום דבר לא קרה, הם היו רק בשמיים, זה נס. אני אוהבת את ישראל ומרגישה שאני מבורכת".
שילה התחילה לעבוד בארץ במושב ליד אשקלון וכל פעם שנפלו טילים הבית כולו רעד. "בהתחלה זה הפחיד, אבל כשראיתי שאנשים שם רגילים לזה נרגעתי. הסבירו לי שאם אני שומעת סירנה מאוד קרוב לבית צריך ללכת למקלט, אבל אם זה רחוק אני בטוחה, זה מה שאמרו לי. כשראיתי את הילדים משחקים בחצר האחורית הבנתי שזה לא מסוכן. אני חושבת שבדרום יותר רגועים מתל אביב. פה בתל אביב שמעו אזעקה רחוקה ואנשים מיד רעדו ופחדו. אולי כי במרכז זה יוצא דופן".
סוזנה מספרת שהיא מעריצה את המסורת והתרבות הישראליות שמבטאות אהבה רבה לארץ. "החיילים והחיילות הצעירים ששומרים עליה, זוכרים את החיילים שנפלו ואת הקורבנות של השואה - אלו רק כמה דוגמאות שנתנו לי השראה. זה מקום קדוש עם מקומות תנ"כיים, זו מדינה חזקה".
גם ריאה מרגישה מאוד מבורכת, "אני עובדת כאן בשביל העם הנבחר. בעיניי, מאוד קל לאהוב את הישראלים כי הם מאוד מעריכים אנשים".
"הילדים בכלל לא מגיעים"
היחס לאוכלוסייה המבוגרת שונה מאוד בין ישראל לפיליפינים והן מודעות לשוני הזה מקרוב. בעוד הן משאירות את הוריהן המבוגרים מאחור, ואלו דואגים לילדיהן, בארץ הן מטפלות באנשים מבוגרים שחיים לבד.
בשונה מבארץ, שרון מסבירה, בתרבות ממנה הגיעה אנשים מבוגרים גרים עם המשפחה בבית. "בפיליפינים, אפילו שההורים שלך מבוגרים אנחנו יחד עם הנכדים", מוסיפה וונג'י, (52). "כאן כשאימא מזדקנת מביאים אותה לבית אבות או מביאים מטפלת שתגור איתה, והילדים מבקרים פעם בשבוע. אני נקשרת בקלות, אני מחשיבה את המעסיקה שלי כסבתא. היא הייתה בת 104 וכשהיא מתה זה מאוד השפיע עליי".
לעיתים גרות המטפלות שנים רבות אצל אותו מעסיק והופכות בנות בית. "הילדים בכלל לא מגיעים", כמה מהן מספרות לי בחיוך מובך. וכך לעיתים הן הופכות לבן המשפחה היחיד.
בין אם בני המשפחה של המעסיק מבקרים אותו ובין אם הוא בודד, המטפלות פונות למעסיקים בתור Aba ו-Ima באנגלית, מילה שמתארת לעיתים קשר קרוב. רובי (41), עובדת 16 שנה עם אותה מעסיקה. "מתייחסים אליי כבת משפחה כי אני כל כך הרבה שנים פה. אלוהים ישמור, המעסיקה בריאה ולא בבית חולים. לא הייתה לי סבתא, היא נפטרה כשנולדתי, אז זו הסבתא שלי".
4 צפייה בגלריה
"תמיד אמר לי 'קחי בגד ים' כשלקחתי אותו למקלחת. פחדתי. הוא תמיד שאל 'למה את קונסרבטיבית?'". מיירה דומאל
חגים, סטייל וחופש
אני שואלת אותן על הבדלים נוספים שהן מרגישות שיש בין המדינות."אתם מדינת עולם ראשון", משיבה קמיל (27), "אפשר להשוות את ישראל לארה"ב, אתם מתקדמים, התחבורה שלכם היא וואו, גם בסינגפור. פה זה מדינה מפותחת, אי-אפשר להשוות אותה לפיליפינים. האוטובוסים שלכם בזמן, או לפחות מתוכננים".
גרטשן (31) רווקה שנמצאת שנתיים וחצי בארץ, משווה את יוקר המחיה בין המדינות. "המשכורות גבוהות יותר אבל עלות המחיה כל כך יקרה. אני הולכת למכולת ורואה את המחירים בהשוואה לפיליפינים, המסעדות, הקניון. זה יותר מדי המחירים. וגם הספרים, אני אוהבת לקרוא וממש יקר פה". הספר האחרון שקראה הוא 'סיפור על אהבה וחושך' של עמוס עוז. לצד יוקר המחיה היא קובעת שהאנשים בארץ הם יותר "Open minded".
מה מאפיין את הישראלים?
"אני מאוד מתרשמת מאיך שהישראלים חוגגים את החגים עם המשפחות שלהם", אומרת סוזנה, "ואת השבת כשהפוקוס המרכזי הוא על יום המנוחה והזמן שמבלים עם האהובים".
גם ריאה מסכימה ומספרת שהיא אוהבת את האופן שבו החגים נחגגים כאן: "זמן שבו הישראלים נפגשים עם כל המשפחה, הם מאוד מתכוננים לחגים ובכל חג יש להם אוכל מיוחד שמכינים, כמו בפסח ובשבועות".
"כל הכבוד להן. הן מקבלות תשלום, אבל לא כל אחד יסכים לסבול את התחלואים והשיגעונות של מבוגר, יש גם מבוגרים לא נחמדים".
גם עניין הלבוש בולט להן לעין בהשוואה לפיליפינים. סוזנה מספרת שברחוב היא לא מרגישה סכנה ומגדירה את הישראלים רגועים, חופשיים וחברותיים. "הם אוהבים מסיבות ואוהבים לטייל וללכת לים ולפיקניקים. הם לובשים בגדים סקסיים וזה עובר בלי בעיה, והכל סובב סביב אופנה, סטייל וטרנדיות. זה כיף, ומאוד מתגמל לחוות את החיים בארץ הקודש, מדינה קטנה אך מאוד פרודוקטיבית. אני גאה להיות שייכת למדינה הזאת".
"מבחינת הלבוש יש משהו מאוד קול", ריאה מוסיפה, "הם לא מוטרדים ממה שהם לובשים וזה נראה טוב עליהם". שרון (34), מסכימה ומספרת שבפיליפינים "אנחנו לא רגילים ללבוש חושפני, וכאן זה נורמלי. גם שם הבעל צריך להיות המפרנס". מבחינת היחס לזרים, סוזנה מתארת פתיחות מצד הישראלים. "אני לא רואה אפליה, ויש כבוד ללא שיפוטיות".
איירין פרנסיסקו, שחיה בישראל מעל 14 שנים, מסבירה שלדעתה הרבה תלוי בחזות של המטפלת: "אני בת מזל עם כל המעסיקים שהיו לי. כולם נחמדים אליי והתייחסו אליי כחלק מהמשפחה. אבל לא כולם פה מתייחסים יפה למטפלים. יש לי חברים שיש להם בעיות עם המעסיקים, ואני חושבת שזה תלוי באיך שאנחנו נראים. אם אנחנו נראים מכובד או חכמים מספיק הכל טוב. אבל אם אנחנו לא נראים כך, הם יכולים להתייחס אלינו לא כאל שווים. התרבות שונה לחלוטין, ההבדלים הגדולים באים לידי ביטוי בקשרי המשפחה, בחינוך ובאופי".
לדעת סוזנה המעסיקים הוגנים ופועלים לפי חוקי העבודה. "אם יש מחלוקת אז פותרים את זה עם סוכנות ההשמה, שמשמשת כמתווכת בין המעסיק והעובד. זוהי זכות גדולה לעבוד עם אנשים מבוגרים", היא קובעת, "כי הם הנבחרים. נבחרתי להיות חלק מהחיים שלהם, אני לומדת מהם ויודעת יותר על ההיסטוריה שלהם ועל הסיפור שלהם דרך החגים לאורך השנה, דרך סיפורים של תקווה וחופש. זו תחושה נהדרת לדאוג לאנשים בגיל מתקדם, ל'אבא' שהוא שריד של השואה".
באחד מבתי האבות אני פוגשת את שושנה (88), שמציגה את הדברים מנקודת המבט הישראלית ואומרת שהפיליפיניות מבצעות עבודת קודש בשביל האדם המבוגר. "כל הכבוד להן. הן מקבלות תשלום, אבל לא כל אחד יסכים לסבול את התחלואים והשיגעונות של מבוגר, יש גם מבוגרים לא נחמדים".
