4 צפייה בגלריה
מתמחה בחינוך, מלמד ילדים עיוורים ומעודד נערים ללמוד כדי לשנות את עתידם. האיל אבו סבייח
(צילום: איתן אלחדז ברק)
בשיחתנו הראשונה הציע האיל אבו סבייח שאגיע אליו ל'שיג', מאהל האירוח הבדואי המסורתי, אליו מוזמנים גברים בלבד לארוחה, קפה ותה. משהבין שזמני קצוב, הזמין אותי לחלופה עדכנית, ברוח הזמן: קפה ומאפה במרכז המסחרי של ערד. המחווה הפעוטה הזו לבדה מעידה על הגמישות החברתית שצעירים בדואים נדרשים להפגין בתוך החברה הישראלית, שמקדשת קדמה, ועל התנועה שלהם בציר ההתפתחות שבין הקפה במאהל המדברי לבין השולחן בארומה.
אבו סבייח, בן 24, במשקפי שמש כהים, תספורת קצוצה וחולצה אופנתית, מייצג במידה רבה את התנועה הזו, בין הפינג'ן לאספרסו, בדרכו ובהישגיו. הוא סיים השנה תואר שני בחינוך במכללת קיי, וצפוי להמשיך במחקר אקדמי לדוקטורט. הראיון הזה מעורר בו התרגשות ניכרת, והוא מגיע אליו מוכן, לאחר שריכז לעצמו בלילה הערות וציטוטים שהוא רוצה להדגיש. בבית הקפה הוא פוגש כמה מחבריו. אני מתבונן בהם מהצד ומבין שהמכנה המשותף המהותי ביותר של כל החבורה הזו הוא הצורך שלהם בחיבור יציב לאינטרנט בביתם בכפר. אבו סבייח נעצר להחליף כמה מילים עם אחד הצעירים. "הוא בחור בגילי", הוא לוחש לי אחר כך "שכנעתי אותו ללכת ללמוד. בהתחלה הוא לא רצה, והנה כבר סיים את הלימודים בהצלחה. הוא אמר לי עכשיו 'אתה הצלת אותי', אבל עניתי לו 'אני רק הצעתי לך, אבל אתה עשית את הדרך'. הצעירים שלנו מייחלים לשינוי, וזה רק עניין של זמן עד שהבדואים ישתלבו בחברה".
נוכח הלהט והנחישות שלו, כדאי לקחת את אבו סבייח ברצינות. הוא אחד מעשרה ילדים - חמישה אחים וחמש אחיות - שנולדו וגדלו ביישוב הלא-מוכר אלבאט (המכונה גם "מכחול", בשל קרבתו לנחל כחל), על הכביש שמחבר את חורה עם כסייפה, סמוך לצומת נבטים. כמו חלק מאחיו, שהמשיכו ללימודים גבוהים, גם הוא עשה דרך ארוכה משטחי המרעה המדבריים של ילדותו אל אולמות האקדמיה, אך הוא רואה בדרך הזו גם שליחות, ומחפש כל דרך לתמרץ את הצעירים סביבו ללכת ללמוד. "אני מגיע ממשפחה שמאמינה בחינוך", הוא אומר. "יש לי אח אחד מהנדס, אבל כל יתר האחים עוסקים בחינוך".
לקום בחמש כדי להגיע בשמונה וחצי
בכפר הלא-מוכר עברה עליו ילדותו במבנה ארעי שבו התגוררה המשפחה: "חיינו שם בצריפים מברזל. סבלנו מאוד מהחום הנורא בקיץ ומהקור בחורף", הוא מספר. כילד הוא נדרש לעזור גם במשימות הפרנסה של המשפחה. "בכיתה ו' התחלתי לצאת לרעות את הכבשים. הייתי חוזר מבית הספר, ומוביל את הכבשים מהכפר אל המרעה. בזמן שהן אכלו שם, אני עשיתי את שיעורי הבית, והייתי לומד כך בחוץ, עד שעות הערב. זה היה קשה במיוחד. ההתמודדות עם מזג האוויר שהיה קיצוני לפעמים. להיות לבד בשטח והפחד שמתלווה לזה. לא היו לנו אז טלפונים ניידים".
את הקשיים שחווה, וכן המחשבות והפחדים שחש, הוא ביטא בכתב, במחברת.
מה כתבת שם?
"שאני לא רוצה להיות עם הכבשים כשאהיה גדול. זה שעמם אותי. רציתי להיות במקום אחר, לעשות שינוי. למזלי, אמא שלי כל הזמן דחפה אותי ללמוד. היא אומנם לא הייתה משכילה ועבדה בבית, אבל היא הבינה את חשיבות החינוך ודחפה אותי לכיוון הזה".
משסיים את לימודיו בתיכון פנה אבו סבייח ללימודים אקדמיים במכללת קיי בבאר שבע. "זו מכללה שמתמקדת בחברה ובחינוך, וכמחצית מהסטודנטים בה הם מהחברה הבדואית. לי זה מתאים. אני מאמין שהחינוך הוא הלב של החברה, ובשביל להיות חברת משגשגת אנחנו צריכים לשמור על הלב החברתי ולהשקיע בחינוך, כי השקעה בחינוך היא השקעה בדורות הבאים".
שלא כמו צעירים אחרים מיישובים רגילים, עצם ההשתתפות בלימודים היא אתגר למי שמתגורר ביישוב לא מוכר: "כדי להגיע למכללה בשמונה וחצי בבוקר הייתי צריך לקום בחמש, להתארגן, וללכת מרחק של שני קילומטר ברגל, בדרך לא סלולה, עד לתחנת האוטובוס בצומת. משם צריך להחליף עוד שני אוטובוסים - וזה רק כדי להגיע למכללה". העניין הזה, כך מתברר, לא השתנה הרבה מאז ילדותו: "גם לבית הספר היינו הולכים הרבה ברגל, עם תיק כבד על הגב, בחום ובקור, רק כדי לחכות להסעה לבית הספר בכסייפה".
לפני שנתיים הזיכרון הזה סיפק לו את המוטיבציה להצטרף אל קבוצת מנהיגים מקומיים, וליזום יחד את הקמתו של בית הספר היסודי הראשון בכפר. "פנינו בהצעה מסודרת למדינה כדי שתאשר לנו לבנות בית ספר יסודי, וזה הצליח. כך הוקם בית הספר 'אלבאט'. לא רציתי שהילדים של הכפר היום יצטרכו להשלים עם מציאות החיים הבלתי אפשרית שהייתה לנו".
"בכיתה ו' התחלתי לצאת לרעות את הכבשים. הייתי חוזר מבית הספר, ומוביל את הכבשים מהכפר אל המרעה. בזמן שהן אכלו, אני עשיתי את שיעורי הבית, והייתי לומד כך בחוץ, עד שעות הערב"
4 צפייה בגלריה
"חיינו בצריפים מברזל. סבלנו מאוד מהחום בקיץ ומהקור בחורף". מראה כללי של היישוב הבדואי אלבאט
(צילום: איתן אלחדז ברק)
4 צפייה בגלריה
ההקמה של בית הספר ליד היישוב חוללה שינוי גם במעמדן של נשים בכפר. בית הספר היסודי אלבאט
(צילום: איתן אלחדז ברק)
בית הספר פתר את תעסוקת הנשים
אנחנו מגיעים אל היישוב אלבאט בשעות הצהריים. שום שלט לא מכוון אותנו לשם, וגם במקום עצמו, אין שלט שמקדם את פנינו. לאורך הדרך אין רמז לכך שממזרח לכביש 40, צמוד לצומת נבטים, חיות כמה עשרות משפחות בתנאים ארעיים, ירודים גם מאלה של מאחז לא חוקי. "ממש לאחרונה אישרו לנו כביש גישה לכפר", מסביר אבו סבייח את הנסיעה על דרך העפר, שמקימה סביב הרכב ענן אבק. "אז סללו את הכביש, אבל הקטע האחרון, שמחבר לצומת, עדיין לא השלימו". מרחוק אנחנו מזהים דמות פוסעת על הכביש לכיוון תחנת האוטובוס. "זה בחור בן 35 מהכפר שלי שעובד כנהג אוטובוס", אומר אבו סבייח בהיסח הדעת. "שכנעתי אותו ללכת ללמוד חינוך, והנה, הוא עוד מעט מסיים ויהיה מורה לחינוך גופני".
בית הספר החדש, אלבאט-מכחול, מרוחק כמה מאות מטרים מהכפר. בזכותו, אפליקציית ווייז יודעת לנווט אל האזור. עצם ההקמה של בית הספר חוללה שינוי גם במעמדן של נשים בכפר. "היו בנות בכפר שלמדו חינוך, אבל לא יכלו לעבוד בתחום, כי ההורים שלהן חששו לשלוח אותן לעבוד ולהתפרנס במקצוע שלהן ביישובים אחרים, מחוץ לכפר. עכשיו העניין הזה נפתר, כי הן השתלבו בהוראה בבית הספר. אנחנו מקווים שנוכל להקים בהמשך גם חטיבת ביניים".
החינוך, בעיניו, ניצב בעדיפות גבוהה בהרבה לעומת התשתיות החסרות. "נכון, אנחנו צריכים לבנות תשתיות הולמות, אבל החינוך יאפשר לנו להשתלב", הוא מסביר. "אני מגיע היום לשוחח עם בוגרי י"ב ושואל אותם מה הם רוצים לעשות. הם עונים שהם רוצים לעבוד ולהתפרנס. אני אומר להם עבודה תהיה לכם כל החיים, אבל לימודים זו חוויה מדהימה, זו הזדמנות לשנות את החיים".
הוא לא רק מדבר, אלא גם עושה. במהלך לימודיו במכללה החל לעבוד כמורה לחינוך מיוחד במרכז התמיכה היישובי-אזורי המוכר בשם מתי"א חורה. הוא לימד שם ילדים עם לקויות ראייה קשות, שמשולבים בבית ספר רגיל. כמי שהתמחה בחינוך, יש לו לא מעט ביקורת על הרשויות בנושא הזה. "השילוב בבית ספר רגיל לא מותאם לצרכים של הילדים האלה. בית הספר לא מונגש להם, ומבחינה חברתית הילדים האלה לא מוצאים עצמם". עם זאת, הוא מבין שיחסית לעבר, מדובר בשיפור של ממש: "עד לפני כמה שנים ילדים בעלי מוגבלויות בחברה הבדואית היו נשארים בבית ולא יוצאים ממנו. היום יש לנו הרבה דור חדש של אנשים שהתמחו בחינוך מיוחד. זה משהו חדש. בעבר אף אחד לא רצה להתעסק עם זה, היום יש לזה ביקוש. זה קרה כי הצעירים בחברה שלנו ראו שאף אחד לא מטפל בילדים האלה, ולכן הם התגייסו למענם".
4 צפייה בגלריה
"למדתי עברית דרך הטלוויזיה ובהאזנה לתוכניות רדיו". האיל אבו סבייח על רקע היישוב אלבאט
(צילום: איתן אלחדז ברק)
"אתה יודע שיחסית לחברה הכללית, הכי הרבה נפגעים מתאונות דרכים הם תלמידים מהחברה הבדואית? כשהבנתי את הנתון הזה מיהרתי להתנדב בעמותת 'אור ירוק', והתחלתי להרצות בפני תלמידים על בטיחות בדרכים"
למד עברית מהטלוויזיה והרדיו
כדי להבין את מציאות חייהם של הצעירים הבדואים כיום, צריך להבין את תנאי הפתיחה שלהם, שמנציחים את הפערים החברתיים: "לצעיר בדואי אין תנאים בסיסיים. אין מרכזי תרבות וספורט או פעילות לשעות הפנאי, והצעירים נשארים חסרי מעש. אלה שיש להם מוטיבציה לעשות שינוי, צריכים לנסוע למרחקים כדי ללמוד או להתפרנס בכבוד". גם השפה היא מחסום בדרכם של הצעירים הבדואים לשילוב בחברה: "העברית היתה מחסום רציני בשבילי, אבל הייתי נחוש ללמוד. הייתה לי מחברת שבה כתבתי כל מילה חדשה, והייתי משנן את אוצר המילים הזה. למדתי עברית גם דרך הטלוויזיה ובהאזנה לתוכניות רדיו. במכללה חיפשתי תמיד חברה של סטודנטים יהודים, כדי לתרגל את השפה. לצעירים הבדואים השפה היא אתגר רציני, והם נאלצים ללמוד אותה ממש בשטח".
המציאות בחברה הבדואית היא המנוע שמוביל את אבו סבייח להמשיך ללמוד, כדי שיוכל להמשיך לשנות. יש לו צורך לשמש שגריר של הקהילה שלו, ועל הדרך לייצר מודעות ופתרונות לבעיות המעסיקות אותה. "אתה יודע שיחסית לחברה הכללית, הכי הרבה נפגעים מתאונות דרכים הם תלמידים מהחברה הבדואית? כשהבנתי את הנתון הזה מיהרתי להתנדב בעמותת 'אור ירוק', והתחלתי להרצות בפני תלמידים על בטיחות בדרכים. אפילו גייסתי כמה סטודנטים לשם כך".
בשיא הסגרים של הקורונה הוא התנדב במועצה האזורית אל קסום: "גייסתי תרומות של אוכל, משחקים וגלידות, ויחד עם קבוצה של תלמידי תיכון חילקתי אותם, וכך הגענו גם אל תלמידים שלא למדו בקורונה, כי אין להם בכלל גישה למחשבים. הייתי מגיע עם המורה עד לבית של התלמיד". אבל הוא לא מסתפק בזה, וסיים הכשרה במסגרת תוכנית גשרים-ג'וסור, המשלבת צעירים בדואים במשרדים ממשלתיים. "בעקבות התוכנית הכנתי נייר מדיניות בנושא של נשירת תלמידים אצלנו, שהיא מהגבוהות ביותר בחברה הכללית, והגשתי את המסמך לעיון הממשלה". ההשקעה הרבה שלו לא עוברת ללא הכרה: בזכות פעילותו הוא זכה בפרס מרכז אל חוקוק לזכויות אדם כדמות חברתית משפיעה.
לפני שבועיים סיים את התואר השני, בגיל צעיר יחסית. הוא מספר בהתרגשות כיצד בטקס קבלת התואר ניגשה אליו אמו, הגישה לו פרחים ושעון ואמרה לו "למרות כל הקשיים, הגשמת את החלום שלך ושל המשפחה", ומיד מוסיף: "היעד שלי הוא להיות דוקטור לחינוך. אני בדרך לשם".
ואחר כך?
"החלום? לעבוד במטה הארצי של משרד החינוך, כדי להיות חלק ממקבלי ההחלטות ולהשפיע על החינוך בישראל. כשאהיה שם, אני אקדם הקמה של מרכזים למשפחות, כדי ללמד שם איך מפתחים מערכות יחסים בריאות, מאוזנות ומאושרות, כפרטים וכחברה".
