ראשיתה של קהילת העבריים בימי ההתעוררות נגד שעבוד ודיכוי בקרב הקהילה השחורה בארה"ב של שנות ה-60, ובפרט בערים המתועשות שבהן הועבדו שחורים בתת-תנאים ובתמורה למשכורות מחפירות. בן קרטר, פועל במפעל מתכת בשיקאגו, סיפר אז לחבריו שזכה להתגלות של המלאך גבריאל. לדבריו המלאך גילה לו שהוא בן שבט יהודה, נצח לגולים שנשלחו לאפריקה לאחר חורבן בית המקדש ולימים נשבו ונלקחו כעבדים אל מעבר לים. קריאתו של גבריאל הייתה ברורה: לעורר את אחיו, שכמותו שרויים בשכחה ולשוב עמם לארץ הקודש. בהנחיית המלאך שינה קרטר את שמו לבן עמי בן ישראל והחל לשאת דרשות כריזמטיות וסוחפות בפני אחיו השחורים. לא אחת הדברים נשאו פן דתי אסכטולוגי (עוסק באירועי אחרית ימי העולם או באחרית ימיו של המין האנושי). מילותיו חצבו לבבות ורבים נהו אחריו.
הכשרת הלבבות
בשנת 1966 קריאתו של בן עמי בן ישראל הייתה לשוב אל ארץ חמדת אבות, ככתוב: "וֶהֱשִׁיבְךָ יְהוָה מִצְרַיִם, בָּאֳנִיּוֹת, בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ, לֹא-תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ; וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת, וְאֵין קֹנֶה" (דברים כ"ח: ס"ח). יחד עם ארבע מאות חברים חצה את האטלנטי בחזרה אל אפריקה, בואך ליבריה, מדינה שבעצם הקמתה סימלה את השחרור מעבדות והציעה אזרחות לכל צאצא אפריקאי, נצר למשפחת עבדים, שביקש לשוב אליה. במשך שנתיים חייתה הקהילה בליבריה. "הינו שם יותר משנתיים, להכשרת לבבות. רצינו להיטהר מכל התכונות הרעות שרכשנו בתקופת העבדות והגלות. זו הייתה תקופה קשה מאוד. האקלים החם ומחלות. היינו צריכים לחפור בעצמנו בארות למים. הרבה אנשים נשברו וחזרו לאמריקה" מספרת יפה, בת הקהילה שמעמדה בה 'עטורה', ועל כך בהמשך.
בסופו של דבר, ב- 1969, המשיכו 109 חברים לישראל. המכשול הבא שעמד בדרכם היה קשה ממדבריות ליבריה: הביורוקרטיה הישראלית. מדינת ישראל לא הכירה ב"אפריקאים העבריים הישראלים" (ובאנגלית: African Hebrew Israelite Nation of Jerusalem) כבעלי זכות שיבה. הקהילה נכנסה לארץ כשחבריה מחזיקים באשרת תייר. הם נאלצו לצאת ולהיכנס לארץ תוך שהם נאבקים על השגת אשרת תושב קבע. הגעתם לישראל חתמה מבחינתם 400 שנות עבדות ואלפיים שנה בגולה.
ההתנגדות לשהייתם של העבריים בישראל אינה חדשה. איסר יהודה אונטרמן, שכיהן כרב הראשי של ישראל באותם ימים, פסק שאינם יהודים ולכן נשללה זכאותם לאזרחות מכוח חוק השבות. חברי הקהילה המשיכו להגיע ארצה כתיירים. החל משנת 1971 החלה המדינה לגרשם מהארץ אולם חלקם, שוויתרו על אזרחותם האמריקאית, לא גורשו. בשנת 1990, ניאותה הממשלה לתת לעבריים אשרות תייר עם רישיון עבודה. שנה אחר כך ניתן לחברי הקבוצה מעמד של תושב ארעי, שכעבור חמש שנים חודש. רק בשנת 2004 קיבלו העבריים מעמד של תושב קבע עם פטור משירות בצה"ל. חרף זאת, וחרף קשיים אמיתיים הנובעים מאורח החיים האדוק של בני הקהילה, רבים מהם משרתים בצה"ל, גם ביחידות קרביות. לימים, חלק מבני הקהילה (וביניהם בן עמי בן ישראל שהלך לעולמו בשנת 2014) קיבלו אזרחות ישראלית. הסטטוס של המועמדים לגירוש הוא אותו סטטוס שהיה לשאר בני הקהילה בעבר.
צפו בקהילת העבריים בחגיגת שבועות השנה:
קהילת העבריים חוגגת שבועות
(צילום: יותם יעקבסון)
הו, דימונה!
הקהילה התיישבה בדימונה. העיירה המדברית תאמה את הלך הרוח התנ"כי שחיפשו חבריה. במקביל, העיר המנומנמת משהו הייתה רחוקה דיה ממוקדים עוינים. כל זה היה נכון עד שבשנת 1981 נפתח בעיר סניף של תנועת "כך". בנאום הפתיחה שלו קרא הרב כהנא לגרש את העבריים, שאותם הגדיר כ"נגע צרעת שיש לסלקו מיד".
תחילה חיו בני הקהילה בדירות הפזורות בשיכונים ברחבי העיר אך בסוף שנות השמונים שכרו את בתיו הרעועים של מרכז הקליטה שננטש והפכו אותו ל"כפר השלום", שבו רובם מתגוררים כיום. הם מונים כשלושת אלפים איש, החיים חיים שיתופים. בנוסף על הקהילה בדימונה ישנם עבריים ספורים החיים בערד, מצפה רמון, תל אביב, אשדוד, ירושלים ובטבריה. שאר בני הקהילה חיים בארה"ב ובכמה מדינות באפריקה.
כתושבים לא מוכרים לא היה לילדי הקהילה בית ספר. החברים הקימו בית ספר מאולתר, שכיתותיו רב-גיליות. המורים והמורות, בני הקהילה, חסרו הכשרה פורמאלית. בשנת 1994 נחנך בית-הספר "אחווה", בסיוע תקציב משגרירות ארה"ב בישראל ובפיקוח משרד החינוך והתרבות. כיום לומדים בו תלמידים מגיל הגן ועד י"ב. רוב המורים אינם מתוך הקהילה וחלקם עולים חדשים מחבר-העמים. החופשות והדרישות הלימודיות זהות לאלו שבחינוך הממלכתי, בתוספת תכנים ייחודיים לקהילה.
עברי מי שעובר
"על פי המילון התנ"כי משמעות המילה דימונה היא מקום שבו משליכים דעות ומנהגים ישנים ויוצרים אותם מחדש" מסביר אביחיל, אחד מצעירי הקהילה. כפר השלום ניכר באורח חיים צנוע, כמעט דל. הבתים קטנים מאוד ומאכלסים נפשות רבות שכן בכל משפחה יש בממוצע שבעה ילדים. בני הקהילה עובדים כיום במגוון מקצועות חופשיים. "אשתי עובדת בהוט. אני לא אוהב את זה, אבל לא איכפת לי כי היא משלמת את הכבלים" צוחק אביחיל.
כשהוא נשאל על ידי אורחת כיצד יתכן שהם יהודים, אך אינם מכירים ברבנות הוא צחק. "הקשר שלנו ליהדות הוא לא דתי, אלא שבטי. אנחנו חלק משבט יהודה", הסביר. "אז למה אתם שחורים?" שאלה האורחת בהתרסה. "אנחנו כהים כי זה הגוון המקורי של בני יהודה. ישראל היא חלק מאפריקה. אתם הם אלו שהתבוללתם, הפכתם בהירים והיום טוענים שאתם בני יהודה המקוריים", השיב. בהמשך נתן ביאור מעניין למילה עברי. "עברי זה מי שעובר מאורח חיים אחד לאורח חיים אחר. כמו אברהם אבינו שמצווה על ידי הקב"ה "לך לך..." אנחנו עברנו".
קהילת העבריים מתנהלת על פי עקרונות לא דמוקרטים, וזאת על פי הכתוב: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע; וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם, שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת." (שמות י"ח, 21), "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים, וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם; וַאֲשִׂימֵם, בְּרָאשֵׁיכֶם". (דברים א', 13). בראש העדה עמד עד מותו בן עמי בן ישראל וממנו השתלשלה הירארכיה פטריאכלית מובחנת: תחתיו נמצאו "הנסיכים" (שכיום מכהנים במקומו יחדיו), שיחד אתו היוו את "המועצה האלוהית". מתחת להם "שרים" שכל אחד מהם אחראי על אגף או תחום כלשהו הקשור לכלל הקהילה. מתחתם ישנם "עטורים", שתפקידם לתווך בין מועצת הקהילה לחבריה. "עטור" הוא גם הדרגה הגבוהה ביותר שאליו יכולה אישה להגיע. מעמדו של אדם נקבע על פי העדר אנוכיותו, מעשיו ותרומתו לקהילה והוא תמיד ממונה על ידי הדרגה מעל.
תודעה אלוהית בחיי היום-יום
בן עמי בן ישראל טען שוב ושוב כי "מלכות האלוהים" ו"גן עדן", אינם מושגים מופשטים המתייחסים אך ורק לאחרית הימים. לדבריו גן עדן הוא מקום קונקרטי ומוחשי –החיים בעולם הזה. הוא נסמך על דברי הנביאים, למשל: "ובימי המלכים האלה יקים אלוהי השמים מלכות שלא תחרב לעולם, מלכות זאת לא תעבור לעם אחר והיא תקום לעולם" (דניאל ב', 44). בפרשנותם לכתבי הקודש טוענים העברים שמלכות האלוהים תוקם בארץ הקודש, ישראל. בן עמי בן ישראל נהג לומר שככתוב במקורות: "הדבר יקרה בזמן שהעמים הסובבים מתעצמים, ולכאורה שולטים בעולם. המלכות הזאת, משולה לזרע קטן וזעיר עד מאוד שטמונים בו הידע והפוטנציאל לצמוח, לגדול ולהתפתח לעץ עב שורשים הטמונים עמוק באדמה, אוחזים באדמת הקודש. צמרתו מתנשאת לגובה אדיר ונראית למרחקים. עץ שלעולם לא יושמד." באופן דומה בוחרת הקהילה להתייחס גם אל גזירת הגירוש והקשיים שמערימה ישראל על חבריה.
קהילת העברים רואה עצמה כמחויבת להגשים את הנבואה הזו. על פי אמונתם ישראל אינה מרכז מדיני-כלכלי, אלא מרכז להתעלות רוחנית, בינה וחוכמת אלוהים. בן עמי בן ישראל נתפס כמי שנבחר להקים "מלכות אלוהים" הנבואית בארץ הקודש.
מצוות וחוקי הקהילה נועדו ליצור קהילה שתשמש דוגמא ומופת לתחלואי החברה המודרנית כגון מחלות ומגיפות, שכרות, שימוש בסמים, ניצול מיני, שחיתות, הרס אקולוגי, התפוררות היחידה המשפחתית ועוד. עם זאת, כנגד הקהילה יש מעת לעת טענות הנוגעות לאלימות, פגיעה מינית ועוד.
אורח החיים של בני הקהילה מבוסס על חוקי התורה ופרשנותו של בן עמי בן ישראל לכתוב בה. בדומה לקראים ולשומרונים מסורת חז"ל אינה חלה עליהם.
תפילות ציבוריות יומיות לא נערכות, אלא תפילות בוקר שנערכות ביחידות. את רוב בגדיהם מכינים העבריים בעצמם. האריגים שמשמשים אותם לבגדים עשויים מחומרים טבעיים בלבד ובהתאם לאיסור השעטנז. בשולי כל בגד, הן של גברים והן של נשים, תפורה ציצית תכלת. כיסוי הראש הוא סמל לענווה ולהכרה באלוהים. כל בני הקהילה נימולים בגיל 8 ימים
טבעונים שצמים בשבת
העבריים מקיימים אורח חיים טבעוני אדוק. גם תינוקות שנזקקים לתחליפי חלב אם ניזונים מתחליפים צמחיים בלבד. לטבעונות של הקהילה סיבה בריאותית: בשר קשה לעיכול וגורם למחלות, וגם סיבה רוחנית: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע: לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה" (בראשית א', 29).
בני העדה נמנעים משימוש במוצרי עור ולדבריהם, בגדי המשי שהם לובשים בחגיהם מיוצרים במפעל מיוחד בקניה, שבו טווים את החוטים רק לאחר בקיעת הרפרפים מתוך הפקעות, מבלי שיומתו. לקהילה מקום של כבוד בייצור מוצרים טבעוניים ובפרט מוצרי סויה וסייטן. בכפר השלום ישנה גלידריה על טהרת הסויה.
היום המקודש ביותר לעבריים הוא יום השבת, שבו נמנעים מעבודה ומשימוש במכשירי חשמל. ביום זה, כמו בחגים, נערכת תפילה ציבורית. "האדם נברא בצלמו ובדמותו של בורא עולם ולכן קידוש השבת והחובה להפסיק כל מלאכה מכוונת גם לאדם", פסק בן עמי בן ישראל. בנוסף, כל בן ובת קהילה שמלאו לו שלוש עשרה שנה מחויב לצום בשבת. הצום מידי שבת קשור במצוות השמיטה המוכרת משמות כ"ג, 11-10: "וְשֵׁשׁ שָׁנִים, תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת תְּבוּאָתָה. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם, תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה". בהסתמך על הפסוק "כי האדם עץ השדה" (דברים כ', 19) כרך בן עמי בן ישראל בין האדמה והגידולים החקלאיים לאדם, וטען שגם האדם מחויב בשמיטה. מכיוון שאדם לא יכול להימנע ממזון במשך שנה שלמה נקבע כי יצום יום בשבוע, בשבת. כך, מידי שבע שנים משלים כל חבר בקהילה שנת צום.
נושא שמעורר לא מעט תרעומת ודחיה מהקהילה הוא הפוליגמיה הנהוגה בה. בהסתמך על הכתוב בישעיהו פרק ד', 1: "וְהֶחֱזִיקוּ שֶׁבַע נָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, לַחְמֵנוּ נֹאכֵל, וְשִׂמְלָתֵנוּ נִלְבָּשׁ", מותר לגברי הקהילה לשאת עד שבע נשים. המציאות אומנם מכתיבה אחרת, מתוך החשש שלא תהיינה די כלות לכל הגברים, ובפועל בן עמי בן ישראל הותיר מאחוריו ארבע אלמנות בלבד. מכיוון שמדינת ישראל מכירה בנישואים לאישה אחת בלבד רוב הנשים נרשמו כרווקות או כאמהות חד הוריות. סביב סוגית ריבוי הנשים והילדים, החיים בצפיפות וסגירות הקהילה פורסמו בשנים האחרונות כמה תחקירים נוקבים על אלימות, דיכוי וניצול מיני שנעשו בתוך הקהילה. כיום אין עוד נישואים פוליגמיים בקהילה.
כמו קיבוץ
בהיותה של הקהילה שיתופית יש לה כמה מוסדות ציבוריים: חדר אוכל שבו ילדי הקהילה מקבלים ארוחת צהריים במשך חמישה ימים בשבוע. במתפרה המקומית נתפרים רוב רובם של בגדי הקהילה. אחד המוסדות המרגשים הוא "בית החיים" - מכון ללידה טבעית. מאז שהוקם, בשנת 1971, נולדו בו יותר מ- 1,500 תינוקות ובו דואגים לכל צרכי היולדת במשך השבועות שלאחר הלידה.
בכפר מאפיה, מפעל לייצור טופו וסייטן (הן לתצרוכת עצמית והן למכירה) ומכון בריאות שבו מחויבים בני העדה להתאמן כמה פעמים בשבוע ולהעניק עיסויים זה לזה. על פי המקובל בקהילה בריאות מתחילה בהתנהלות המונעת מחלות ולא רק בהחלמה מהן.
יש גם סטודיו למחול שבו מתקיימים שיעורים ותרגולים לכלל. כעקרון, הקצב טבוע בנפשם של כל חברי הקהילה. מוסד המוזיקה הוא המקום לנגן ולשיר בו דברי תפילה והשראה אלוהית. כעקרון, כל הילדים לומדים לנגן על כלי נגינה כלשהו כבר בגיל שלוש.
בית ספר "הנביאים" משמש ללימודי כהונה. לצד ההיררכיה הקהילתית ישנם כוהנים שמטפלים בעניינים הרוחניים של הקהילה. הם מנהלים את סדרי שבת (קבלות השבת), מקיימים את טקסי הנישואין ועורכים לקראתם שיעורים מקדימים (במיוחד כשקיים הצורך להקל על המפגש בין האישה הראשונה לנשים נוספות) ואת טקסי ברית המילה. הכוהנים הם גם אלו שקובעים את המסרים הקהילתיים המשתנים מחג לחג.
לצד מוסד הכהונה קיים "משרד הביטחון". בני הקהילה לא מרבים לדבר עליו ודבר קיומו ידוע בעיקר מפורשים מהקהילה. המשרד אוכף את חוקי הקהילה על חבריה ומסופר שלעתים עושה זאת באופן אלים. חברים, גם ילדים, שעברו על החוק מוכים ואף נכלאים לפרק זמן מסוים. כשמדובר בעבירות קשות, העבריין מורחק מהקהילה.
לאחרונה 106 חסרי מעמד מבני הקהילה קיבלו צו גירוש מרשות האוכלוסין וההגירה, ולפיו עליהם לעזוב את ישראל תוך 60 יום. ביניהם ילדים שנולדו בארץ וגם קשישים בני 80-70 שחיים כאן עשרות שנים (פרטים על מעמדם החוקי ותגובת רשות האוכלוסין וההגירה, מופיעים בכתבתה של סיון חילאי).
הפגנה נגד גירוש 106 חברים בקהילה תתקיים הערב (ג') בשעה 18:00 בכיכר הבימה בתל אביב.
יותם יעקבסון הוא חוקר תרבות, מרצה, מורה דרך בישראל ומדריך באסיה, כותב ומצלם.
